"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הפלשתינים והשואה: אי ההכרה - גול עצמי

,עודכן

במהלך השיחות שמחוץ לחדר המשא ומתן עם הפלשתינים לפני שני עשורים, שאלנו שוב ושוב על מה ולמה הניסיון מצידם לגמד את ממדי השואה. הרי לא קרה כדבר הזה בהיקפו, באכזריותו ובשיטתיותו מעולם.

עד 1864, הסבירו לנו בני שיחנו, חיו ערבים במחוז "סוריה הגדולה" ובמחוזות סמוכים לו תחת האימפריה העות'מאנית. כמו לרבים אחרים תחת השלטון הטורקי, לא היו להם תביעות לאומיות. אלא שהטורקים, כחלק מהמודרניזציה ומרצון לממן את פעילות האימפריה, החליטו לגבות מסים על הקרקעות שהוחזקו בידי האיכרים הערבים בפלשתין, ולשם כך רשמו אותן ב"טאבו".

האנשים העניים הללו לא עמדו בגזירות ונאלצו למכור את אדמותיהם לעשירים שהיו מוכנים לשלם את המסים עבורם. בתחילה, למרות שהאיכרים הפכו אריסים, לא היה זה, מבחינתם, שינוי גדול מדי, כי הם נותרו בבתיהם ועל אדמותיהם.

בעשרות השנים הבאות, כאשר החלו העליות היהודיות ועימן רכישת אדמות, התברר להם עד כמה השתנה המצב: היהודים היו מוכנים לשלם סכומים גדולים מאוד לבעלי הקרקעות שישבו ברובם בלבנון, ואשר דרשו עכשיו מן האריסים לפנותן. האריסים לשעבר הפכו עובדי יום במושבות החדשות וזכו ליחס קשה מצד האיכרים החדשים. אחר כך, כשהתפתח רעיון "העבודה העברית", היו אלה דווקא הצעירים הסוציאליסטיים שלא רצו להעסיק ערבים כדי שלא לנצל אותם, ואשר קראו להסתפק בעבודה עצמית. זה היה אסונם הראשון.

הגיע הזמן להכיר בשואה. מוזיאון יד ושם

האסון השני, מבחינתם, היה כאשר הבריטים הבטיחו דווקא למיעוט היהודי הקטן להקים בית לאומי בפלשתינה. אבל התנגדותם להצעת החלוקה של ועדת פיל ב־1937, שהצליחה למנוע הקמת שתי מדינות, כבר לא היתה אפקטיבית ב־1947, כאשר האו"ם קיבל החלטה דומה בלי להקשיב להם, בגלל השואה. ומבחינתם - השואה העניקה ליהודים את מדינתם, והם התקשו להבין כיצד דווקא שרידי השואה ואחיהם מסוגלים להרחיק את ערביי הארץ מבתיהם ולהופכם לפליטים. וזה היה אסונם השלישי, ה"נכבה".

לכן, קשה להם להשלים עם ממדי השואה. למרות שגם ערפאת וגם מחמוד עבאס הכריזו כי מה שקרה ליהודים בשואה הוא ללא השוואה לשום אסון אחר, עדיין התחושה בקרב פלשתינים רבים היא כי הכרה מלאה בממדיה תפגע בנרטיב הקורבני.

חלק מתהליך השלום יצטרך להתייחס לאסונות של כל צד. התייחסות העולם לאסון היהודי הגדול ביותר, במסגרת יום השואה הבינלאומי, היא חלק מן המאמץ היהודי לשכנע את הערבים בכלל ואת הפלשתינים בפרט, כי הניסיון להקטין את גודל אסון זולתם, או לקיים תחרות על תואר הקורבן הגדול יותר, רק ירחיק את הקץ לקורבנם שלהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר