"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
שידור ציבורי בעירבון מוגבל

שידור ציבורי בעירבון מוגבל

זיו מאור
, עודכן

"משנוסד שידור ציבורי - אין לבטלו". קביעה תמוהה זו לקוחה מפסק הדין שנתן בשבוע שעבר השופט חנן מלצר בעניין תאגיד השידור הציבורי. נזכיר: לפני כשנה וחצי, רגע לפני עלייתו לאוויר, תיקנה הכנסת את חוק התאגיד וביקשה לפצל את חטיבת החדשות משאר התאגיד. הסיבה לכך היתה ההבנה, המאוחרת מדי, שתאגיד השידור איננו באמת ציבורי. השמאל גנב אותו מהציבור: חוק התאגיד הועבר במחטף, במרתון דיונים בזמן מבצע צוק איתן, על ידי ועדה בראשות ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד. תשומת הלב הלאומית התמקדה בדרום, ולא היתה פנויה לדיון אמיתי על שידור הציבורי.

אחד המחדלים החמורים שנחשפו מאוחר מדי, הוא שהעומד בראש התאגיד בפועל הוא נשיא בית המשפט העליון: החוק מסמיך אותו להטיל וטו על מינויים ועל הדחות בתאגיד. התערבות כזו לא רק שאינה קיימת בשום גוף שידור ציבורי אחר בעולם, היא גם רומסת כל מראית עין של הפרדת רשויות: לשופטים אין מה לחפש במינויים של גוף ביצועי.

כשהתבררה שורת המינויים בשידור הציבורי, היה ברור שהממונים שם לא ראויים לאמון שניתן להם. תגובת הבזק לסערה הציבורית - הפרדת תחום החדשות לתאגיד נפרד, ימים ספורים לפני עליית התאגיד לאוויר - היתה פתרון רע לבעיה שלא צריכה היתה להיוולד מלכתחילה. זו כמובן עמדתי האישית, והיא פוליטית במהותה. העובדה ששופט זה או אחר מסכימים איתי במקרה, לא מסמיכה אותם להפוך קביעה דמוקרטית של הכנסת. אבל זה לא עצר את השופטים.

התחנה הבאה היתה ביטול הפיצול המדובר ביוזמה של הכנסת, מסיבה פרוזאית: התאגיד טען שאיחוד השידור האירופי - הגוף האחראי לאירוויזיון - לא יאפשר את קיום האירוויזיון בישראל אם התאגיד לא ישדר חדשות. האגודה לזכות הציבור לדעת סרקה לעומק את תקנות איחוד השידור האירופי ואת תקנון האירוויזיון, ולא מצאה כל הוראה כזו. ביקשנו לפי חופש המידע לקבל את התכתובות בין התאגיד שלנו לבין התאגיד האירופי, אולי שם תימצא הראיה לאמיתות טענת התאגיד. הבקשה טרם נענתה. מכל מקום, הפתרון לבעיה שהעלה התאגיד יכול היה להיות פשוט: אם מפיקי אירוויזיון חייבים להיות גם מפיקי חדשות, אז בבקשה, שהאירוויזיון יופק על ידי תאגיד החדשות ושלום על ישראל.

כך או כך, החוק בוטל. כל מי שאי פעם עמד בפני שופט ישראלי, לא חשוב באיזו ערכאה, יודע שכשתביעה מתייתרת, היוזם שלה מתבקש למשוך אותה - או שייגזרו עליו הוצאות המשפט. כאן, בניגוד לכל היגיון סביר, מי שנדרש לשאת בהוצאות הוא הציבור, למרות העובדה שהכנסת עשתה ביוזמתה את מה שהעותרים ביקשו. בית המשפט ביקש להעביר מסר: "משנוסד שידור ציבורי - אין לבטלו". ומה אם הציבור מחליט לבטל? אל חשש, דעתכם כאזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית לא נחשבת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...