היידיש חוזרת, צעירה ועדכנית מתמיד

הכל התחיל מ"שטיסל", סדרת הטלוויזיה הישראלית הנהדרת שנרכשה על ידי נטפליקס ועלתה לשידור בארה"ב לפני כחודש. בן ה־14 פשוט התמכר. צפינו בה יחד ערב־ערב, עוקבים בדריכות אחר עלילות משפחת שטיסל, לפעמים שני פרקים ברצף. עד כדי כך נהנינו ממנה.

מתברר שאנחנו לא היחידים. בתוך זמן קצר הפכה הסדרה לנושא השיחה החם של יהודים אמריקנים, בעיקר כשהם פוגשים ישראלים. כמחזאית, הייתי צריכה תמיד להסביר אילו מחזות אני כותבת, כי היצירה שלי עולה בארץ. עכשיו זה הרבה יותר קל: אני פשוט אומרת שבהצגה שלי משחק בתפקיד הראשי השחקן שמגלם את שולם שטיסל.

"שטיסל" הכניסה לביתנו את היידיש, שפה שמעולם לא היה לה חלק בחיינו. בעלי ממוצא עיראקי והוריי דוברי עברית רהוטה והשתמשו ביידיש רק לצורך ביטויים ש"אין אותם בעברית" או כש"ביידיש זה נשמע יותר טוב". כך יצא שאני עוד נחשפתי לשפה איכשהו, אבל ילדיי כבר לא. והנה, פתאום יש בכל ערב יידיש בבית, קולחת ונעימה לאוזן, שפה שבה מדברים על הכל, חיה ונושמת.

היידיש חוזרת אלינו, ידידותית ולא מאיימת; ומכיוון שהתגלתה לנו דרך נטפליקס, היא גם הפכה צעירה ועדכנית. כשהורים מכריחים אותך להיחשף לשפה זרה, היא מעוררת בך התנגדות. כשענקית סטרימינג עושה את זה, זה "מגניב".

כך מצאנו עצמנו צופים במוצאי השבת ב"מחכים לגודו" שהועלתה ביידיש בתיאטרון 14Y בניו יורק בבימויה של רונית מושקטבליט. האולם היה מלא קהל ישראלי ואמריקני, שברובו המכריע אינו דובר את השפה. "מחכים לגודו" הוא מחזה קשה גם בשפה מוכרת, על אחת כמה וכמה בשפה זרה. אבל נדמה היה שהיידיש מיטיבה עם המחזה. זוכה פרס ספיר, הסופר ראובן נמדר, שנכח באולם, אמר בהפסקה: "זה מחזה על נוודים שמה שיש להם זאת תקווה. היידיש נותנת לו מימד אחר".

גם בן ה־14, שכבר פגש בשפה, הרגיש בבית. הייתי בטוחה שיתקשה, אבל הוא נהנה. שתי יצירות אמנות עשו בחודש את מה שגם לו הייתי רוצה, לא הייתי מצליחה לעשות בשנה שלמה: הם עודדו אותו להכיר שפה חדשה והצליחו לגרום לו להתיידד עם עולמות זרים ומוזרים.

אז לא, הוא לא יתחיל מהיום לדבר יידיש שוטפת או יהפוך לפעיל לשימור השפה. אבל העולם שלו, מי שהוא, הפך למעט יותר עשיר וסובלני. אוזניו אינן מצטלצלות למשמע שפה שתדמיתה אינה מייצגת חדשנות אלא עולם רחוק וישן, שהיה ואיננו. וזאת ההצלחה הגדולה ביותר שאמנות יכולה לחולל; זה שינוי אמיתי.