לקבוע גבולות במרדף אחרי ראיות

בחודשים האחרונים עולה לדיון השאלה אם רצוי לעשות שימוש בראיות שהושגו שלא כדין לצורך אכיפת החוק והרשעת נאשמים. בארה"ב התשובה לכך שלילית. בפסיקתו של בית המשפט העליון בארה"ב התקבלה תורת "פרי העץ המורעל", שלפיה יש לפסול ראיות שלא הושגו כדין (ואף ראיות שהושגו כדין באמצעות מידע שנחשף בראיות שהושגו שלא כדין). נוהג זה נועד להבטיח שהרשות החוקרת תימנע משימוש באמצעי חקירה שיש בהם כדי לפגוע בזכויות חוקתיות של חשודים ונאשמים. כללי פסילת הראיות בארה"ב גרמו לכרסום באכיפת החוק ובלחימה בפשע, וכתוצאה מכך רוככו במעט בפסיקת בית המשפט העליון.

בישראל נתונה האפשרות לפסול ראיות שהושגו בניגוד לדין לשיקול דעתו של בית המשפט. עליו לשקול את עוצמת העבירה שבמסגרתה הושגו הראיות אל מול חומרת העבירה שבכתב האישום, לצד ההשלכות החברתיות של הכשרת הראיות. עליו לאזן בין הצורך בחשיפת האמת העובדתית וההגנה על שלום הציבור מצד אחד, והמחויבות לזכויות הנאשם והשמירה על טוהרו והגינותו של ההליך הפלילי מצד שני. לרוב, נוהגים בתי המשפט בישראל להכשיר ראיות שהושגו בניגוד לדין, למען האינטרס הציבורי, הגובר על החשש מהעוול הפרטני הנגרם לכאורה לחשוד או לנאשם.

בפרשת נוה התעוררה ביתר שאת השאלה אם פרקליטות המדינה נהגה כראוי כשהתירה להשתמש בראיות שחולצו מתוך טלפון נייד שנפרץ ו"חולל" בניגוד לדין, ולאחר מכן אף נעשה שימוש לא מרוסן בתכנים שהיו אצורים בו, תוך פגיעה קשה בפרטיות של נוה והגורמים שעימם עמד בקשר.

מה יאמרו מאזני השקילה לשופט, כשיניח עליהם את הצורך לאכוף את החוק בעבירות צווארון לבן אל מול הצורך להגן על פרטיותם של נוה ומקורביו? יש לזכור גם שהציבור עלול להיפגע מפלישה דומה לפרטיותו בעתיד. איזה ערך יגבר?

האם כחברה נרצה לעודד מעשי עבריינות כפריצה וחיטוט במאגרי מידע? ואם כן, לאיזה צורך? רק לשם מיגור ומניעה של פשיעה אלימה, או שמא גם לצורך טיפול בעבירות מס? היכן עובר הגבול שבו יחליט בית המשפט שפעולה פלילית לצורך השגת ראיה אינה מצדיקה את הכשרתה? האם בכלל יש להותיר את ההחלטה בידי השופטים, שלכל אחד מהם דעה סובייקטיבית משלו, או שהגיעה השעה להעביר את הסוגיה לדיון בבית המחוקקים?

פרשת נוה מעלה אפוא דילמה הנוגעת לדמותה של החברה הישראלית כולה. האם פנינו לחברה אורווליאנית חטטנית, המעודדת הלשנה ופלישה לפרטיות; או שנסתפק בכללים מאוזנים, המצדיקים חציית קווים אדומים רק כשמדובר בעבריינות חמורה במיוחד או בפשעים העומדים להתרחש בטווח המיידי?

מפרספקטיבה ארוכת טווח, המביאה בחשבון את הסיכונים הגלומים בעידוד תרבות אלימה המכשירה מעשים פסולים במקרים גבוליים, הכף נוטה לדעתי לכיוון הגבלה משמעותית של התרת השימוש בראיות שהושגו תוך כדי עבירה, רק למקרים שבהם מדובר בחקירת פשעים חמורים - תיקים הנדונים בדרך כלל בפני הרכב שופטים.

המצב החקיקתי הקיים כיום בישראל, שבו מטושטשים גבולות המותר והאסור בכל הנוגע לשימוש בראיות שהושגו באמצעות עבירות, מאפשר למרבה הצער מדרון חלקלק של רמיסת נורמות בסיסיות של שמירה על כבוד האדם והזכות הבסיסית לפרטיות.

עו"ד יוחאי שלף הוא שותף במשרד עוה"ד איתן מהולל שדות