החוב שלנו לאמו של בראל חדריה שמואלי

הטבח שהתרחש ב־7 באוקטובר שופך אור חדש על מותו שלבראל חדריה שמואלי, שפלשתיני ירה בראשו מטווח אפס ב־30 באוגוסט 2021 בגדר הגבול עם עזה.

נכון יותר לומר, בראי 7 באוקטובר, שמותו ממחיש את החשיבות המכרעת של חשיפת האמת עד תום. היתה זאת עליית מדרגה בשחיקה המתמדת של אזור החיץ, שהפריד בין מחבלי חמאס לאוכלוסייה האזרחית בישראל. ועם זאת, הביקורת הנוקבת של אמו ניצה, ושל ציבור רחב שהצביע על הכשלים במדיניות מערכת הביטחון באזור, הושתקה בעמימות.

בשבוע שעבר חזרה ניצה שמואלי אל השיח הציבורי. בדיון בכנסת עלחוק ההמשכיותשיזמה וקידמה, הטיחה בה חברת הכנסת מירב בן ארי: "את משקרת... למה באת לפה בכלל?". אלא ששמואלי כבר נושלה ממעמד ה"קדושים", המוענק באופן אוטומטי (לכאורה) למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים, זמן קצר מאוד אחרי אובדן בנה. אז, היא דרשה תשובות מהצמרת הצבאית ולא קיבלה אותן. אף אחד לא שילם מחיר על המוות שלו, והמפקדים בשטח אפילו קודמו. מערכת הביטחון נמנעה מלכידת הרוצח מתוך חשש להסלמה, ויש שמועות שלפיהן הוא חוסל רק במלחמה הנוכחית.

שמואלי טענה תמיד שהמוות של בראל אינו מקרה אישי, ארעי, אלא חלק מתפיסות שגויות שהמערכת הצבאית אימצה במהלך השנים. בראל לא נהרג במהלך מבצע או מלחמה. כצלף של ימ"ס מג"ב, הוא היה חלק מכוחות חי"ר שהוזנקו כדי לטפל בהפרות סדר שהתלקחו בסמוך לגדר. כמה שנים לפני כן, במארס 2018, התחילו "צעדות השיבה" כמחאה אזרחית על הסגר ברצועת עזה, למימוש זכות השיבה של הפלשתינים.

מהר מאוד הפכו ה"מחאות" לכלי טקטי בידי ארגוני הטרור, ועוד באותה השנה נורה לוחם גבעתי, סמ"ר אביב לוי, על ידי צלף של חמאס (הנשק היה איראני).

המפגינים הקימו "מחנה שיבה" עם נוכחות קבועה של פעילים פלשתינים, חלקם פעילי זכויות אדם, וצעדו אל הגדר מדי שישי במשך שנתיים. אוטובוסים של חמאס הביאו פעילי טרור שקיבלו תשלום על השתתפותם.

מלבד אבנים ובקבוקי תבערה, היו שם גם עפיפוני תבערה, הצתה של שדות, מטענים, ניסיונות חדירה וירי לעבר כוחות צה"ל ואזרחים. הצבא הגיב בעיקר באמצעים לפיזור הפגנות, אך לעיתים גם בירי חי. מאות פלשתינים נהרגו ונפצעו. אחרי הפסקה בעימותים בתקופת הקורונה, ההתפרעויות התעוררו מחדש ב־2021 ונמשכו גם אחרי מבצע שומר החומות, במאי אותה השנה. בראל, כאמור, נורה באוגוסט.

שנת 2022 היתה שנה שקטה יחסית על הגדר, שיוחסה להגדלת מספר הפועלים שנכנסו לישראל ולעוד צעדים אזרחיים. אך ב־30 באוגוסט 2023 כבר הודיעו בעזה ש"מחנה השיבה" מוקם מחדש. טרקטורים יישרו את הקרקע ופילסו צירי גישה, פלשתינים הפגינו וניסו לחדור לישראל. בפועל, לא היתה לחיילים דרך טובה להתמודד עם מפגינים שמתקרבים אל הכוחות ושאינם חמושים. חמאס, מצידו, ניצל את המצב המתמשך של שחיקת רצועת החיץ לצד הגדר. היום ברור שהשימוש שלו באזרחים ובמחאות לא אלימות לכאורה נועד כדי לנרמל את נוכחות ההמונים בקרבת הגדר.

שמואלי טענה תמיד שהמוות של בראל אינו מקרה אישי, ארעי, אלא חלק מתפיסות שגויות שהמערכת הצבאית אימצה במהלך השנים

שבוע לפני7 באוקטובר, שמואלי התראיינה והזהירה שמחבלי הנוח'בה הם אותם האנשים שהתפרעו על הגדר כשבנה נורה, ושהם לא יהססו לחצות אותה. הקול הצלול והעמוק שביטאה יכול היה לאתגר את התפיסות הצבאיות - אך הושתק, כחלק ממלחמה פוליטית בימין. זה לא עזר ששמואלי ומשפחתה ביקרו את השימוש במוות של בראל, גם מימין וגם משמאל.

כדי להבין את 7 באוקטובר, צריך לבחון את הדרך שבה התמודדו המנגנונים במדינה עם אירועים חריגים בתוקפנותם. כמו פרשת בראל שמואלי, כך גם פרשת הסוהרות ותופעת הפרוטקשן זכו להתעלמות ממניעים פוליטיים. באירועים אלה היו מקופלות כל ה"קונספציות" השגויות, והטיוח שלהם היה הרסני.