בתוך שלל העניינים הבוערים שהטרידו אותי והעסיקו אותי השבוע, כמו בחירות וכל השיט הזה, ממש בשעה שישבתי לכתוב את הדברים - אירע לי עניין מעציב במיוחד. דפקתי את הברך בידית הברזל של מגירת השולחן ופתאום כל הנושאים הרי הגורל, כל התובנות, כל הלבטים התגמדו נוכח צערה האומלל של הברך שלי.
צ'כוב, שכתב קצת יותר טוב ממני, הביא באחד מסיפוריו שיח בין רופא כפרי למשוגע. הרופא טוען שבתודעה נכונה ניתן להתעלם מהסבל כמו הפילוסופים הסטואים, לבוז לסבל. "לסבל אתה בז", זועם עליו המשוגע, "אבל אם מישהו יסגור לך דלת על האצבע, הלוא תצווח מלוא הגרון". אכן, האושר בא בהבלחה, קשה לזכור אותו, לשחזר. אבל הסבל, אוהו, את הסבל והכאב אנחנו נושאים לפעמים חיים שלמים. במידה מסוימת זו מטאפורה למצב הקולקטיבי. כשיכאב, נרגיש באמת.
חברות וחברים, מכובדיי, ליידיז אנד ג'נטלמנס, אדוני ראש הממשלה, השמועות על מותי היו מוקדמות מדי. חזרתי לכתוב. בבדיקה אחרונה אני עדיין מחרחר עם יציאות סדירות, אז תודה שהתעניינתם.
אני שונא לכתוב. מדובר במשימה מתישה ומייגעת עבור טיפוס כמוני, שיש להפרעות הקשב שלו הפרעות קשב. עם זאת, עלי להודות שאחרי הסבל הגדול, אני מוצא מעט הנאה בקריאה האחרונה של הטקסט, מתרווח בכיסא ומעיין ביצירה המוכנה. וכמובן שיש גם את עניין התשלום שהוא אלמנט לא פחות חשוב בחוויה. מעולם לא כתבתי למגירה. מגירות לא משלמות.
כידוע, בשנים האחרונות התמקדתי יותר במדיה אלקטרונית וזנחתי את הכתיבה היפה לטובת פשפוש לילי במסמכי המס של קרן וקסנר ונביחות בוקר ברדיו. נהייתי אשכרה עיתונאי. בבלותי היתה לי עדנה. במידה מסוימת זה משעשע כי מעולם לא ראיתי בעצמי כלב השמירה של הדמוקרטיה. אני פחות טיפוס של כלב תקיפה מורעב שקשור בשרשרת לגדר ויותר פודל שמפחד משואבי אבק ורודף אחרי מכוניות חונות.
אז נתנו לי את העמוד האחרון וישר חשבתי על ד"ר הנרי קיסינג'ר, המדינאי המדופלם, שאמר, אם אני זוכר נכון: "יש רק שתי סיבות לשבת בשורה האחרונה במטוס. אחת, אם אתה סובל מקלקול קיבה ונדרש לתא שירותים קרוב. שתיים, אם אתה לא סובל מקלקול קיבה אך להוט ומשתוקק לחברתם של אנשים הסובלים מקלקול קיבה".
אז וולקאם לעולם החדש שלי, לחלק האחורי של המטוס.
האם כלב זקן כמוני יכול ללמוד טריקים חדשים? האם איבדתי את הטאץ'? דומני שאין עוד טעם בשמירה על הקיר הרביעי ביני לביניכם. במציאות של רשתות חברתיות על סטרואידים, אי אפשר לשמור על פאסון של כותב סמכותי.
חשבו על זה, פעם, לפני מעבד התמלילים, סופר היה מזיע על ספר, דם היה זולג לו מהמצח רק כשהוא היה חושב על ההדפסה, העריכה, תיקון הטעויות עם טיפקס. אנשים שחשקו בכתיבה היו מתיישבים מול מכונת כתיבה ואחרי שעה, החשק היה עובר להם.
וודי אלן מתוך הסרט "אהבה ומלחמה", 1975
למרבה הצער או למרבה המזל, כתיבה בעיתון אינה משנה את העולם. אולי פעם זה קרה, אבל בדור של הפרעת קשב מתמשכת, הזמן החדש שבו הקורא הפוטנציאלי מותקף באלפי סטטוסים בפייסבוק ומאות ציוצי טוויטר, חשיבות המילה הכתובה, הסמכותית, הפסקנית - הולכת ופוחתת. כל אחד יכול להיות הוגה דעות וכל אחת פובליציסטית מובילה.
אז אם הצמצום הוא הסוד אני בוחר בדוגמה שאני אוהב מכותבת קלאסית, עדנה ביוקנן. כתבת הפלילים של העיתון "מיאמי הראלד". זו אישה שידעה לתקוע משפט פתיחה בול בין העיניים. אסיר לשעבר בשם גרי רובינסון השתכר ונכנס רעב למזללת עוף מטוגן. אחרי שחיכה בתור חצי שעה הודיעה לו הנערה בדלפק כי העוף אזל, חוסל, נגמר - והציעה לו במקום נגיסי עוף. רובינסון התעצבן ודפק לה את הקופה על הראש, מעשה שהוביל לשרשרת אירועים שבסופם מצא עצמו רובינסון במקרר נירוסטה במרתף בית חולים. ביוקנן פתחה את הכתבה במילים: "גרי רובינסון מת רעב".
"117 שנות ניסיון מבצעי מצטבר", כך מתגאים בעצמם הגנרלים של "כחול לבן". זה משפט פתיחה מרהיב כמעט כמו "גרי רובינסון מת רעב". גם ליצחק רבין ז"ל היה ניסיון מבצעי מצטבר אבל גנבו לו את אוסלו בזמן שהוא ניווט לבד. שלא לדבר על אהוד ברק, הלוחם המעוטר בצה"ל אבל לבטח ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות התחייה העברית.
אני למשל זוכר את רוני דניאל, הפרשן הצבאי של חדשות 2, מפרשן בזמן אמת על הסכם הגרעין שחתם אובאמה עם איראן. הוא ציטט מפי גורמים ״מקצועיים ולא פוליטיים״, יעני, גורמים צבאיים שאמרו ש"ההסכם לא כל כך רע". איכשהו, הגורמים המקצועיים והלא פוליטיים כשלו בכל הערכה מודיעינית אסטרטגית ב־700 השנים האחרונות. בואו נודה על האמת, זו העירומה עם העיניים העצובות, לפעמים עדיפה חוות דעתו של נהג מונית עם כרית לטחורים מאשר הניתוחים הגיאופוליטיים של קצינים שהבטיחו שאם נרד מהגולן נאכל חומוס בדמשק.
חוששני שהגענו לשיא הטרללת המשפטית פקידותית. אחרי הפארסה של כתב אישום בכפוף לשימוע בדקה ה־80 של הבחירות, היועמ"ש מכשיר את בל"ד ופוסל את מיכאל בן־ארי. אחרי אישור הוועדה, הפרקליטות מדליפה לערוץ הביתי כי הם שוקלים להעמיד את בן־ארי לדין פלילי על הסתה גזענית. בינתיים הוועדה פוסלת את עופר כסיף, מועמד חד"ש לכנסת. טיפוס לא סימפטי אבל למה לפסול?
התבטאויותיו של מיכאל בן־ארי מגונות בעיניי, ואלו של כסיף מרתיחות את דמי - אבל חופש הביטוי נועד לאפשר לכל אדם להביע את דעתו ללא חשש ומורא מהשלטון. מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר ואפילו (לדעתי) לאפשר לפוסטמה אחת לחרבן על הדגל ולאחרת ללכלך על חיילי צה"ל בפריים טיים.
חופש הביטוי לא נועד ללטף. וכל עוד אין הסתה ברורה לאלימות, החופש הזה סובל הכל. הזכות להיבחר היא תמצית חופש הביטוי, ושלילת הזכות היא פגיעה בלתי נסבלת במהות הדמוקרטיה.
מעצבן? מצוין. גם בשביל זה אני פה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו