בית המשפט: חוק אחד לימין, ואחר לשמאל

בטקס השבעת השופטים, לפני הצילום המסורתי עם נשיא המדינה, מתחייב כל שופט "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". אפשר היה לצפות כי שופטי ישראל יחושו חובה ראשונה לציית לחוק - כלומר לא להתעלם ממנו ולא לסטות ממנו בלי סיבה יוצאת דופן. השבוע התברר שוב, כי המדרון החלקלק שבין סטייה מהחוק לבין הכרת פנים והטיית משפט תלול וקצר.

המסורת של ביהמ"ש ביחס לפסילת מפלגות היא להתעלם מהחוק - אך עד היום ביהמ"ש הפעיל פרשנות זהה כלפי כל הרשימות והמועמדים. ב־1965 פסל ביהמ"ש העליון מפלגה של אנשי "אל־ארד", ששללו את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. המפלגה נפסלה, למרות העובדה שבאותם ימים לא היה חוק שאפשר פסילת מפלגות בשל השקפותיהן. ביהמ"ש קבע כי זכותה של מדינה להגן על עצמה מפני מי שרוצים לחסל אותה, ומנע מהרשימה את הזכות להתמודד בבחירות - זאת, מבלי שהסתמך על חוק כלשהו.

ב־1985, בעקבות פעילותו של הרב מאיר כהנא בכנסת ובעקבות תמיכה של חברי כנסת באש"ף וברב המרצחים יאסר ערפאת, חוקקה הכנסת חוק שקבע סייגים מהותיים להתמודדות בבחירות. החוק קבע כי ועדת הבחירות המרכזית תפסול את מי ששלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, או אם הוא מסית לגזענות. מאז חוקק, נפסלו בשלוש הזדמנויות רשימות של כהנא ותלמידיו בבחירות לכנסת ב־1988 וב־1992. למרות תיקונים חוזרים ונשנים של החוק והוספת עילה מפורשת בחוק - תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל - נמנע ביהמ"ש מלפסול רשימות ערביות לאומיות שהזדהו עם אויבי המדינה, תמכו במובהק במאבק מזוין נגדה ושללו את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ביהמ"ש המשיך להתעלם מהחוק המתוקן, גם לאחר שחנין זועבי ירדה מה"מרמרה" שעל סיפונה הותקפו חיילי צה"ל. אז הסבירו השופטים שלא הצטברה "מסה קריטית" של ראיות נגדה, למרות קרבתה ל"קו האדום". פעם אחר פעם אושרה השתתפותם בבחירות של מי שתמכו ברצח חיילי צה"ל ואזרחים יהודים. ביהמ"ש הגן על זכות ההשתתפות של עזמי בשארה, שנמלט לאחר שריגל לטובת חיזבאללה, ועל מי שהצטלמו עם רוצחים ומחבלים כלואים, ומי שחתומים על מסמכי החזון הערביים הקוראים לשינוי אופייה של המדינה.

כדי לעשות זאת התאמץ מאוד ביהמ"ש להוציא את החוק מפשוטו באמצעות פרשנות לוליינית. עם זאת, בו בזמן, מאז 1992 נמנע ביהמ"ש מלפסול את השתתפותם בבחירות של בן ארי ומרזל, גם כאשר התבטאויותיהם יכלו להתפרש כהסתה לגזענות, והכשיר את התמודדותם לכנסת. לכל הפחות, הקפיד ביהמ"ש להתעלם מהחוק באופן אחיד כלפי מפלגות מימין ומשמאל.

כל זאת, עד השבוע. ביהמ"ש עדיין לא פרסם את הנימוקים להחלטתו מיום ראשון, אך התוצאה מלמדת שהוא החיל סטנדרט שונה על מיכאל בן ארי, מזה אשר הוחל על בל"ד ועל חנין זועבי בעבר. הסטנדרט הכפול מדגים היטב את החורבן שטמון בשיטת משפט שאינה פועלת על פי כללים. בשלב הראשון ביהמ"ש סוטה מלשון החוק ומפרש אותו "בהרחבה" - אבל עדיין פועל בעקביות - ימין ושמאל כאחד - לפי הכלל החלופי שקבע. בשלב השני השימוש בסעיף הופך לבררני, במקרה הנוכחי - רק כלפי מועמד מימין.

הנפגעים האמיתיים מהמהלך אינם בן ארי או מי שרצו לבחור בו, ואפילו לא ביהמ"ש שזוכה לביקורת חריפה. הפגיעה העמוקה היא בציבור, שמאבד את האמון בכך שביהמ"ש פועל ללא משוא פנים. אובדן האמון מערער את היסודות המשותפים החיוניים לקיום המדינה, ופוגע בכולנו. כדי להשיב את האמון נדרש חיזוק של שלטון החוק - כלומר החוק החקוק, שחל על כולם באופן שווה.

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קֹהלת