רגעי החסד האמיתיים

זה היה בכיתה ה'. המורה הוותיק בבית הספר אחד העם, יוסף וינוקור, עמד לסיים את השנה הראשונה כמחנך כיתתנו, והוא בישר לנו כי עם שובנו מחופשת הפסח יישארו רק חודשיים עד החופש הגדול. זה כמובן שימח מאוד, וגם הקל קצת את החזרה לספסל הלימודים, ממש כמו שראש השנה מרכך מעט את הנחיתה בבית הספר לאחר תום החופש הגדול.

הוא היה ידען גדול וכעסן לא קטן, אבל הקנה לנו, התלמידים, המון ידע על תולדות הציונות ועל יהדות ועל ההיסטוריה הכללית, ועל מקומו של העם היהודי בה. התפקרותו הדתית היתה, בעיניו, חלק מציוניותו, אבל היא לא היתה מלווה בעוינות לדת או בזלזול בדתיים. הכיתה שלנו שימשה בית כנסת 

שכונתי בשבתות ובחגים, והוא התלוצץ על כך שלמרות שהבטיח לעצמו שלא יבקר יותר בבתי כנסת, הוא מגיע אליו בכל יום.

הוא סיפר זיכרונות מלילות הסדר של נעוריו, כתלמיד מחזור ב' בגימנסיה הרצליה, על העיר תל אביב הקטנה בחג הפסח, על פשר ההגדה, הגעלת הכלים, ביעור החמץ והזמנת האורחים, בעיקר אלה שחיו כאן ללא משפחותיהם, להסב אל שולחן הסדר המשפחתי. כששאל אם למישהו יש שאלות, וכשראיתי שעדיין נותרו דקות אחדות עד שרגליו הכבדות של השמש צדוק יצעדו בפרוזדור עם הפעמון שלו כדי להכריז על ההפסקה שכולנו חיכינו לה, הרמתי אצבע.

שאלתי מדוע צריך הכל להיות מוחשי כל כך. מדוע צריך, בכל שנה, לבנות סוכה, רק משום שאבותינו גרו בסוכות בדרכם הבלתי נגמרת לארץ, לאכול מצות בעלות טעם תפל בפסח ולהתחפש בפורים, רק כי דברים כאלה ואחרים קרו לאבותינו. למה לא מספיק ללמוד על כך, למה לא די בכך שכל אחד מאיתנו יחווה זאת פעם אחת בחייו, כמו בר מצווה? למה להתייחס לכל העם היהודי כאל ילדים בני שלוש הלומדים לקרוא ולכתוב באמצעות אותיות־עוגיות, המאפשרות לשלב את הלימוד עם הטעימה? 

החזרה הזו על חיפוש חמץ מאחורי אותם ארונות בכל ערב חג, שאילת אותן שאלות בכל שנה, וקבלת אותן תשובות - למה שזה לא ייעשה רק בגן הילדים או בכיתה א'? למה אנשים מבוגרים שכבר חגגו עשרות פעמים את החגים הללו חייבים לעבור המחשה ולשאול שאלות כאילו כולם הם התם שבין ארבעת הבנים?

 

הצורך בזיכרון קולקטיבי

וינוקור צחק, וזה בהחלט לא היה שכיח. הוא הסביר שבניגוד לתפילות היומיות ביהדות ובדתות אחרות, שהן חלק מרכזי בפולחן הדתי, ואשר בהן אין אנשים חילונים לוקחים חלק, החגים - המקובלים בכל דת בעולם - נועדו, בעיקר, לכנס את המשפחות, לשבור את השגרה, ליצור אירוע שמצפים לו, ושיש בו אפילו מתח מסוים: מי נמצא מאחורי המסכה בפורים? מי ימצא את האפיקומן בפסח? על איזו אות ייפול הסביבון?

החגיגיות מוציאה אותנו מן החול, וכמו השבת, היא יוצרת יעדים מלאכותיים, שבשבילם כדאי לחיות: הימים סובבים סביב השבת, השנה סובבת סביב החגים, והעיקר הוא הטרחה הכרוכה בהם, יותר מאשר הם עצמם. בונים את הסוכה כבר ממוצאי יום הכיפורים, כדי ללכת מחיל אל חיל. ההכנות לפסח מתחילות במוצאי הפורים, ואתה אינך נח: ימי החול הם רק היערכות לדבר החשוב יותר שיבוא אחריהם, אתה תמיד מוצא עצמך מול המשימה הבאה. 

צדוק כבר צלצל בפעמון, אבל אנחנו נשארנו בכיתה כדי לשמוע את משנת המורה שחילוניותו היתה דתו, ואשר הסביר לנו את חשיבות העברת הסיפור מדור לדור, את חשיבות המעמד המשפחתי החוזר על עצמו באותה התרגשות כל שנה, את הרגע שבו צעיר הבנים שואל את הקושיות, וכולם, יחד איתו, חוששים פן יקדים את "אין מטבילין" ל"שאר ירקות", את הצורך לייצר זיכרון קולקטיבי, שלא יכול להתקיים רק באופן ערטילאי, ללא המחשה. 

 

תמיד נערכים לדבר החשוב הבא. סדר פסח ב-1963 // צילום: משה פרידן/לע"מ

 

אנשים חילונים חוגגים את החגים משום שזהו הסיפור הלאומי שלנו. אנשים דתיים דואגים גם לכך שמשחת השיניים שלהם תהיה כשרה לפסח, אבל הרגעים הללו של הדגשת המכנה המשותף הם רגעי החסד האמיתיים של המשפחה המיוסרת הזו, שנקראת העם היהודי.

ברגע שהוציא מפיו את המילים "משפחה מיוסרת", החלה שכנתי לשולחן בהתייפחות חרישית, שהתחזקה והלכה. ישבנו שניים־שניים, ובאמצע כל שולחן היתה גומה לקסת של דיו. היא היתה שכנה שקטה, תלמידה טובה, אך לא מצטיינת ולא בולטת במיוחד. בניגוד לילדים אחרים שחלקו שולחנות, וקיימו ביניהם קרבות על כך שהזולת פלש לשטחם, אנחנו לא רבנו אף פעם, אבל גם לא היינו ידידים קרובים, היא אף פעם לא סיפרה לי על משפחתה, ואני מעולם לא שאלתי.

עכשיו לא ידעתי מה לעשות. הבכי החרישי שלה לא היה יכול להישאר ללא התייחסות מצידי. הייתי צריך, כנראה, ללטף את ראשה כדי להרגיעה, אבל היא היתה בת... אז לא עשיתי כלום. איש לא ידע מדוע היא מתייפחת, והמחנך זע בכיסאו באי נוחות. היינו כבר באמצע ההפסקה, כולנו ישבנו בכיתה, הוא סיים את דבריו ורצה לשחרר את הילדים, אבל הבכי הזה הותיר את כולנו על כיסאותינו. חלפה דקה ארוכה עד שקם וניגש אליה, ושאל מדוע היא בוכה. 

 

הקושיה החמישית

היא לא רצתה לדבר. וינוקור ביקש מהילדים לצאת הכיתה, ואותנו - שכנתי הבוכייה ואני, בהיותי בר מצרא - הותיר בכיתה. הוא התיישב על כיסא סמוך וביקש ממנה להסביר אם אמר משהו שפגע בה. בתחילה התקשיתי להבין את דבריה מתוך בכייה, אבל עד מהרה הם התבהרו. הוריה באו "מהשואה". לאביה היו ארבעה ילדים שכולם "הלכו". את אמה הכיר במחנה עקורים, אחרי המלחמה. אין להם קרובים בארץ. רק דודה אחת באמריקה. בשנה שעברה אבא ערך סדר לשלושתם, והשנה אמר שלא יחזור על כך, כי סדר לשלושה אנשים איננו סדר, ולא יהיה להם סדר. אנחנו באמת משפחה מיוסרת, אמרה. 

"ואם נזמין אתכם אלינו, הורייך יסכימו לבוא?" שאל האיש הקשיש שלא נהג להחצין רגשות. היא לא ידעה מה לענות, והמחנך אמר שגם מחר זה בסדר. למחרת זה באמת היה בסדר, ואת הסדר עשו השלושה בביתו של המורה. "כל זה התרחש בגלל השאלה שלך", אמר לי וינוקור. "מזל שלא ויתרת על הקושיה החמישית!" ואני הייתי גאה מאוד, כמובן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו