"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
ה"ניו יורק טיימס" לא באמת התנצל

ה"ניו יורק טיימס" לא באמת התנצל

שלומי בן מאיר
, עודכן

במהלך סוף השבוע ספג ה"ניו יורק טיימס" ביקורת קשה, לאחר שפרסם קריקטורה בעלת ניחוח אנטישמי במהדורה הבינלאומית שלו ביום חמישי שעבר. הקריקטורה, הנראית כלקוחה מהתעמולה הנאצית, הציגה את נשיא ארה"ב טראמפ כאיש עיוור חובש כיפה, האוחז ברצועה של כלב נחייה המוליך אותו, בדמות בנימין נתניהו.

את החרפה שבפרסום אי אפשר למחוק, אבל אפשר לגמד. זה מה שעשו כמה כלי תקשורת ישראליים, כשדיווחו שעורכי העיתון האמריקני התנצלו על הפרסום הפוגעני. ב"הארץ" דווח כי "ה'ניו יורק טיימס' פרסם קריקטורה עם מאפיינים אנטישמיים - והתנצל". גם ynet וגם "ישראל היום" דיווחו על "ההתנצלות".

אלא שאנשי ה"ניו יורק טיימס", עד אתמול, לא הצליחו להתנצל על פרסום האיור הגבלסי, כי אם רק לאחר לחץ כבד, כנראה בעקבות הירי בבית הכנסת בסן דיאגו. מה שעשו עד ההתנצלות אתמול היה פרסום הודעה לקונית "מטעם העורך" (An Editor's Note), שהודתה שהקריקטורה מכילה "דימויים אנטישמיים" ושמדובר ב"שיקול דעת לקוי". ההודעה הראשונה לא הכילה כל התנצלות, בקשת סליחה או הבעת חרטה, כראוי לגודל החרפה. ושיהיה ברור, כשאנשי ה"ניו יורק טיימס" עושים טעות ונחשפים בקלונם - אם ברצונם באמת להתנצל על דברים שפרסמו, הם בהחלט יודעים לעשות זאת. הנה כמה דוגמאות:

כשב־2017 נכתב בעיתון הניו־יורקי ש"הורות היא בבסיסה עבודה של נשים" - הודיע הכתב שהוא "מצטער, מצטער, מצטער", ועורך המוסף הודיע שהכתבה היתה "רעיון גרוע" ושהוא "מתחרט עליה". לאחר שה"טיימס" פרסם תמונות של גופות הקורבנות במתקפה בניירובי בינואר השנה, הודיעה כתבת בכירה: "אני מתנצלת בשם ה'ניו יורק טיימס' על גרימת זעם ויגון עקב התמונות שפרסמנו".

הלאה. לאחר שהעיתון קישר בין אורח החיים של סטודנטים מאירלנד לתאונה שהובילה למותם של שישה מהם בברקלי, הוא הודיע: "מעולם לא התכוונו להאשים את הקורבנות ואנו מתנצלים אם יצרנו את הרושם הזה". כשבתשבץ שפרסם העיתון הופיעה מילה פוגענית כלפי הקהילה ההיספנית, הודיע העורך, הוא ולא הודעה מטעמו: "אני מתנצל". לאחר שהגרסה הבינלאומית של העיתון פרסמה קריקטורה שלעגה למשימת החלל (המוצלחת) של הודו להקיף את מאדים, הודיע העורך: "אנו מתנצלים בפני הקוראים שנפגעו".

אלו רק כמה דוגמאות מייצגות מהשנים האחרונות. הנקודה ברורה: כשב"ניו יורק טיימס" רוצים להתנצל, הם יודעים כיצד לעשות זאת. אך עד אמש, הם לא התנצלו על הקריקטורה האנטישמית הנוראה שפרסמו בחמישי. אם כך, מה הדחף של אנשי תקשורת ישראלים לטעון שהם כן התנצלו?

שלומי בן מאיר הוא חוקר בארגון ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...