עם הנצח עדיין פה, למרות ובגלל הכל

יום השואה, שבו אנו עומדים אבלים, המומים ומשתאים על הגדולה בטראומות שידעה האנושות, כמו גם על העמוק שברוע הצרוף שלה, הוא גם יום המציין, מכוח הישרדותנו, את המושג "עם הנצח".

"עם הנצח" אינו מתאר רק את קורות העבר, אלא מבקש לומר גם משהו על העתיד, שגם הוא נצחי: עם שהופיע בשחר ההיסטוריה, ולא עתיד להיעלם לעולם. ועדיין, הוא מתאר גם את העבר. אנו עם הנצח, אנו חיים לעולם. הנה אנו פה, שוב, "למרות הכל".

האקסיומה (יש אומרים התיאוריה) הפסיכואנליטית – כי מה שלא בא אל תומו ופתרונו, מה שלא היה "נכון" או "שלם", מה שהיה פגום או חסר, מה שלא נגמר, נגזר עליו שלא ייעלם, אלא ישוב ויופיע שוב ושוב - תקפה, נדמה, גם בבחינת עצם החיים והקיום, של היחיד ושל עם. המשמעות היא כי לא רק טראומה בחיי היחיד תשוב ותצוץ, אלא גם טראומה בחיי אומה, בתודעתה, בעצם הווייתה.

הקיום היהודי לא היה שלם מעולם. אפילו לא בימי בית ראשון, עת עם ישראל נחלק לשתי ממלכות. אלא שגם תחת הממלכה המאוחדת, בימי שאול, דוד ושלמה, עדיין לא היה הקיום היהודי מושלם. גם אז התחוללו מלחמות פנימיות, מרידות, מאבקים פנימיים וחיצוניים.

נכונים הדברים שבעתיים ביחס לקיום היהודי באלף השנים האחרונות. לא זכינו לחיות באמת. לא נתנו לנו לחיות, לחיות ממש, חיים מלאים, כרצוננו. בחופשיות, בביטחון, בעונג, בשלווה. מיררו את חיינו, ואף מיהרו ליטול אותם בכל כך הרבה מיתות משונות. אימה ומוות ואימת מוות – מנת חלקנו.

גם מאז ימי שיבת ציון והקמת המדינה, כשמצבנו השתפר ללא הכר, רבים תמהים עדיין על עצם קיומנו כעם. רבים מבקשים להכחידנו, הן כיחידים והן כישות קיבוצית לאומית או דתית. הקיום במובנו המלא, השלם, הטוב והראוי עדיין רחוק מאיתנו.

מי שלא חי באמת, גם לא יכול למות באמת. כאילו נגזר עליו לשוב ולחיות, או אולי רק לשוב ולנסות לחיות ולהיכשל, ולשוב שוב. המוות, הסופי, הנצחי, המושלם, מוות שבו לא ייתכן שישוב החי ויצוץ לחיים, הוא פריבילגיה - או עונש - של מי שחייו היו כאלה.

המערכות, הן הפיזיקליות והן הפילוסופיות, חותרות לסגירת המעגל, אל השלמות שלהן. על כן כל מה שחי - חייב למות. אך מה שלא ממש הצליח לחיות, לעולם גם לא ממש יצליח למות.

הנה כי כן, ייתכן שאנו עודנו כאן, ועוד נהיה כאן כ"עם הנצח"; לא "למרות הכל", אלא "בגלל הכל".

משה אופיר הוא סופר ומרצה לתרבות וליהדות