גיבורים אלמונים מדי

השואה הסתיימה. ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן? שערי מחנה ההשמדה אושוויץ נפתחים על-ידי הצבא האדום ב-27.1.45 וניצולי המחנה מוצאים את עצמם חופשיים. עבור השורדים הלא יהודים הדרך הלאה ברורה - הם חוזרים למדינתם, לביתם, למשפחתם. אך לשורדים היהודים אין לאן לחזור, כ-300 אלף ניצולים נדדו ממזרח אירופה אל מערב אירופה ואל חופי הים התיכון, שם חיכו להם אוניות המעפילים הלא לגאליות שלקחו אותם אל ארץ-ישראל, שם קיוו לבנות חיים חדשים. אבל איך? ומי דאג לכך שהשורדים הללו יגיעו למחוז חפצם? ומי טיפל בצרכיהם – הפיזיים והנפשיים?

בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, בפרק ההיסטורי שבין "השואה שם" באירופה לבין "התקומה כאן" בארץ-ישראל יש קפיצה בזמן. חור בעלילה. מה קרה בין "שם ל"כאן"? איך הגיעו הניצולים שיצאו מן המחנות ומן מקומות המחבוא ומן היערות לאוניות המעפילים שחיכו להם בדרום איטליה ובחופי צרפת?

בעוד שפרקי השואה והתקומה הונצחו והינם חלק בלתי נפרד מן האתוס הלאומי שלנו, פרק תנועת הבריחה והנדודים באירופה "הוזז הצִדה" בזיכרון ונשאר כמעט עלום מבחינת הנרטיב ההיסטורי המודרני. אין במדינת ישראל ביטוי ממלכתי או ציבורי אחד לזכר פרק היסטורי זה. אין מוזיאון, לא נקראו אחריו רחובות או יישובים ואין ולוּ אנדרטה אחת. וחמור מכל, לא לומדים על פרק זה בבתי ספר, אפילו לא במסגרת המסעות לפולין, שם החלה תנועת הבריחה ושם עברו כ-250,000 ניצולים בדרכם לארץ ישראל. לעיתים קרובות המדריכים והמורים שמלווים את הילדים במסע עצמם אינם מכירים את הסיפור של תנועת הבריחה.

כיצד סיפור שכזה אינו מונצח? יש פה סיפור מופלא, דרמטי, הרואי של ניצולים שבחרו בחיים, שבחרו לקחת את גורלם בידיהם ולעשות מעשה. הם בחרו לצאת לדרך ארוכה וקשה של שיקום אישי, פיזי ונפשי,

הם פעלו עם ערכים של עזרה הדדית, של התארגנות קהילתית ויצאו לדרך ארוכה ומסוכנת אל הלא נודע, להקים לעצמם מולדת, לתרום לארץ שעוד איננה, אך צריכה להיות – ארץ ישראל.

בתהליך התפתחות האתוס של המדינה הייתה הסכמה כי על השואה יש לכתוב, לספר ולזכור מסיבות אידאולוגיות, מוסריות וערכיות. את התקומה יש להנציח, וללמוד מסיבות של זהות העם ולכבוד אלה שהיו שם על מנת שלא נשכח את פועלם. אבל המסע ביניהם הוא רק מסע, הוא לא נתפס כחלק של זהות לאומית, גם לא זהות אישית. הוא נתפס כפאוזה, זמן ביניים לא משמעותי שאפשר לדלג עליו.

בשנים האחרונות אנו רואים התחלה של התייחסות למסע, לתקופת תנועת הבריחה ומחנות העקורים באירופה של אחרי המלחמה כמו גם לתהליכי הקליטה של הניצולים בארץ עם עלייתם. האתוס התרבותי מתחיל עכשיו להתפנות ולהתייחס אל המרחב שבין השואה לבין התקומה הדרמטיות כל-כך.

תנועת הבריחה ומחנות העקורים מוכרחים להיכלל באופן מסודר בתכניות הלימוד של בתי הספר. אנו קוראים למשרד החינוך להכניס את פרק "תנועת הבריחה - הבחירה בחיים, הנדודים באירופה והעלייה לארץ כנושא חובה בלימודי ההיסטוריה בתיכון – וחלק בלתי נפרד מהמסע של התלמידים לפולין.

הכותבת היא יו"ר עמותת "מורשת הבריחה", ובתו של צבי נצר, מפקד תנועת הבריחה בפולין.