המפתחות בידיים שלי

עצמאות זאת מילה בנקבה. לפחות פעם ביום אני מתפעלת מהפרט הסמלי הזה. בדרך כלל בבוקר, אחרי שאני מקלידה את הקוד ואת הסולמית, נחגרת ופותחת חלון, לא מבינה למה הילדים השאירו ברכב כל כך הרבה בקבוקים ריקים - נזכרת שאני זאת שהשאירה - ומתניעה. לנהוג ברכב משלי הוא מימוש העצמאות הכי מוחשי בעיניי. אולי כי לא תמיד נהגתי.

רוב שנותיי כילדה עברו עלי, אתם יודעים, בבימבה, הנעורים בלימוד לתיאוריה, בנהג מלווה ואז בניסיון נואש לקבל את האוטו של ההורים. גם רוב שנותיי כאישה נשואה עברו עלי בלי גישה לרכב המשפחתי. המפתחות היו אצל מישהו אחר. הייתי נוסעת לעבודה בטרמפים כשהרכב חנה ליד הבית, מתניידת עם הילדים באוטובוסים גם לטיול בכנרת. ארבעה ילדים עם תרמילים בדרך לטבריה דווקא חשבו שזה נחמד, אני הרגשתי כמו יהודייה בגלות, תלויה בחסדי אחרים ומתחננת לגילויים קטנים של אחריות ושל שליטה.

לא פשוט לבחור בעצמאות, רעדתי מפחד גם בדרך לאקט האחרון של ההזדקקות, בבית הדין הרבני. בין הנמנע לבעד ולנגד, הצלחתי לצאת לדרך. הדבר הראשון שעשיתי בחיי החדשים היה לקנות לי רכב משלי. נכון שזה כרוך בהרבה הוצאות כספיות, נכון שזה מסוכן לפעמים, שצריך להתחשב בנוסעים הקטנים בספסל האחורי ולדעת בדיוק לאן אני רוצה לנסוע. אבל ההגה בידיים שלי ומעכשיו אני שולטת.

גם מדינה זאת מילה בנקבה. אולי מפני שגם היא, כמו נשים רבות, עבדה קשה כדי להגיע להגדרה עצמית. כמו אישה מוכה היא צמחה מתוך כאב ואלימות. שרדה גָלויות והתעללויות, נאבקה על זכותה להתקיים מבלי להיות תלויה בשום גורם. כמו אישה מוכה גם היא כבר לא האמינה שזה אפשרי, היא רק רצתה להיות שוליה של איזה גבר, מישהו חזק שייתן לה מקום לישון ומשהו לאכול, 'אז מה אם מנצלים אותי' היתה חושבת, זאת דרכו של עולם. אין לה כוח למאבקים. אם לא היתה חוטפת ככה בגלות, כמעט מאבדת את חייה, היא הרי לא היתה בורחת לארץ ישראל ונאלצת לעמוד על הרגליים.

עצמאות זאת מילה בנקבה. צופה בחזרות למטס חיל האוויר // צילום: הרצי שפירא

גם הכרזת העצמאות ההיא, דקה לפני שבת כשהיא בעצם עוד באמצע ספונג'ה, נכפה עליה הר כגיגית. אחרי כל כך הרבה שנים היא פחדה ממחויבות, לא האמינה שהיא מסוגלת, וחששה מאוד ממבטיהן העוינים של המדינות השכנות.

עצמאות היא מילה בנקבה, אולי כדי שנזכור את האקט האחרון ההוא של ההזדקקות, איך הם ישבו באו"ם, ריכלו עלינו והצביעו: מי בעד לתת לה להתקיים מבלי להידרש לחסדינו ומי לא. הרי בנס המדינה קיבלה אישור והחלה בחיים עצמאיים, יכולנו להיות עם מסורב־מדינה עוד הרבה מאוד שנים.

אז עכשיו כשההגה בידיים שלנו, אין שום סיבה בעולם שנעביר אותו למישהו אחר. נכון, זה קשה כשמסביב אומות שמנסות להסגביר אותנו רק בגלל שאנחנו ישראל, כמו גברים שמדברים בהתנשאות ואומרים: את לא יודעת לנהוג, את לא יודעת לחנות, את לא יודעת להחליף גלגל, תישארי בבית.

אבל המדינה חייבת לאטום את האוזניים ולהתרכז ביעד שאליו צריך להגיע. לא להקשיב לאירופאי שמטיף לה לאיזה כיוון לפנות, לא לאמריקני שמרשה רק רוורס.

ואחרי שהיא מתגברת על כל רעשי הרקע הטורדניים האלה, המדינה צריכה להקשיב לקול הפנימי של עצמה. זהו הקול שמזכיר לה את היושבים איתה ברכב, את האחריות הגדולה שיש לה על התושבים וגם את המחויבות שהיא לקחה על עצמה כשהחליטה סוף סוף לצאת לעצמאות: להיות תמיד עם הידיים על ההגה. ולהאמין שהיא יכולה.