מאז פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן לפני כשנה, מתחבטת ההנהגה האיראנית בניסיון לגבש מענה ראוי לאתגר האמריקני, עד כה ללא הצלחה. עקרונית, חותרת טהרן להותיר את ההסכם בתוקף, מפני שבזכותו הוסרו רוב העיצומים שהוטלו עליה עקב פעילותה הגרעינית והחמירו את מצבה הכלכלי. יתרה מכך, כשיפוג תוקף ההסכם בעשור הבא, תורשה איראן להרחיב את תוכנית הגרעין שלה, ולהתקרב לפריצה לנשק גרעיני. פרישת ארה"ב מציבה סימני שאלה על יתרונות אלה.
איראן ניסתה בשלב הראשון להשאיר את ההסכם בחיים, לפחות מול השותפות האחרות באירופה, מתוך תקווה שטראמפ לא ייבחר לתקופת נשיאות שנייה ב־2020. מאמץ זה התבסס על נכונותן של הממשלות האירופיות לנקוט צעדים לעקיפת העיצומים האמריקניים, ואף לפצות את איראן על הנזקים הכלכליים שנגרמו לה.
אלא שמענה זה לא הספיק. העיצומים האמריקניים גברו על צעדי הסיוע האירופיים, ומצבה הכלכלי של איראן הוסיף להחמיר. כתוצאה מכך, דרשה איראן בחודשים האחרונים מהממשלות האירופיות להגדיל את הפיצוי הכלכלי שהובטח לה, לטענתה, בעקבות נזקי העיצומים. יתרה מכך, איראן איימה שללא פיצוי זה, היא תרחיב את העשרת האורניום לרמה שקדמה להסכם.
איומים אלה הביאו את איראן להודיע ב־8 במאי על עצירה מיידית של יישום חלק מהתחייבויותיה במסגרת ההסכם, ועל כוונתה להעלות את רמת העשרת האורניום בתוך חודשיים, אם הממשלות האירופיות לא ימלאו את הבטחותיהן לפצותה. טהרן הודיעה שצעדים אלה אינם מפרים את ההסכם, אך ברור שאם היא תעלה את רמת העשרת האורניום, כהבטחתה, אף ממשלה מהשותפות להסכם לא תתמוך בעמדתה.
יתר על כן, כבר בשלב הנוכחי הביעו השותפות להסכם, ובכללן רוסיה, את הסתייגותן מהצעד האיראני. צרפת אף הודיעה שאם איראן לא תמלא את התחייבויותיה, יוטלו עליה עיצומים חדשים. כתוצאה מכך, איראן ניצבת בפני שתי חלופות קשות: האחת, לקיים את ההסכם מבלי שדרישותיה יתקבלו ובמצב כלכלי קשה; והאחרת, להמשיך בצעדי הלחץ שלה, שיובילו להתמוטטות ההסכם, לחיבור מחודש בין ממשלות אירופה וארה"ב ולהרחבה נוספת בעיצומים, כשאיראן תואשם כאחראית לכך.
להלכה, קיימת אפשרות נוספת: שיחות מחודשות לשיפור ההסכם. על פניו, גם וושינגטון וגם טהרן מגלות עניין פומבי בכך, אך הן מתכוונות לדברים שונים בתכלית. טראמפ מעוניין בשיחות שיטפלו בהיבטים הבעייתיים שבהסכם, דוגמת הארכת ההגבלות המוטלות על תוכנית הגרעין האיראנית והטלת הגבלות גם על תוכנית הטילים שלה. בסוגיית הטילים קרוב ממשל טראמפ לעמדת הממשלות האירופיות, המודאגות מהשיפורים במערך הטילים האיראני שמסכן גם את אירופה. ברור שאיראן דוחה דרישות אלה מכל וכל. היא מצידה מוכנה לקיים שיחות, בתנאי שארה"ב תצטרף שוב להסכם, תבטל את העיצומים המחודשים ותתנצל על מעשיה. מיותר לומר שטראמפ אף לא שקל זאת.
הלחץ האמריקני הגובר על איראן והתמוטטותו האפשרית של הסכם הגרעין, מעלים לכותרות אפשרות לעימות צבאי בין איראן לארה"ב. שני אירועים מהשבועיים הגבירו החשש: שיגור נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" למפרץ והגעת מפציצי B-52 לקטאר - לדברי הממשל, לנוכח סימני איום מצד איראן; ו"פעולה חבלנית" נגד ארבע ספינות - מהן שתי מכליות נפט סעודיות - במפרץ, סמוך לחופי איחוד האמירויות.
מותר להניח ששני הצדדים אינם מעוניים בקונפליקט צבאי, וסבירותו נמוכה. הדבר האחרון שאיראן מעוניינת בו הוא עימות עם מעצמת־על, שיחסי הכוחות מולה ברורים. טראמפ, מצידו, מאמין בלחצים כלכליים כבדים, לא במהלך צבאי. אבל כששני הצדדים אינם מקיימים תקשורת ביניהם, וחושדים זה בזה, וכאשר איראן משתמשת במיליציות שיעיות לתקיפות ופיגועים כדי להסתיר את מעורבותה - הידרדרות בלתי נשלטת אינה בלתי אפשרית.
אל"מ (מיל') ד"ר אפרים קם הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
