בעצם, עלינו לשבח את אביגדור ליברמן, ולהודות לו. סופסוף הוא הסיר מפניו את המסכה, וחשף את פרצופו האמיתי. במשך שנים טיפח בהתמדה תדמית של "איש ימין", ושכנע את המחנה הלאומי לאמץ אותו לתוכו כ"אחד משלנו". רבים אמנם הטילו ספק באמינותה של התדמית הזו, בנאמנותו לארץ ישראל ובהשתייכותו לימין האידיאולוגי - אבל לא היו להם הוכחות. עכשיו יש.
אין זה משנה אם תקום ברגע האחרון ממשלה לאומית, או שניאלץ ללכת לבחירות חוזרות. חתירתו של ליברמן לפרק את קואליציית הימין המתגבשת, הביאה אותו לשיא חדש. ארבע פעמים התפטר מתפקידו וגרם בסופו של דבר לבחירות מוקדמות.
הוא היה אחד הגורמים המשמעותיים בהפלתה של ממשלת נתניהו הראשונה, ובעלייתה של ממשלה בראשותו של אהוד ברק, על מחדליה ואסונותיה. הפעם הגדיל לעשות: הוא הצליח (כמעט?) לחסל ממשלה שטרם קמה.
חלק גדול מן האכזבה נובע מהנזק שנגרם לציבור העולים מבריה"מ לשעבר, שאיתו ליברמן מזוהה יותר מכל, ואשר בשמו - כביכול - הוא פועל. במהלך המשא ומתן הקואליציוני קיבלה סיעת "ישראל ביתנו" את כל מה שדרשה עבור העולים, ובתוכם הציבור היחידי שמצביע לליברמן בנאמנות עיוורת וקנאית - הפנסיונרים. מדובר בקבוצה מוחלשת, שרבים מתוכה מתגוררים בהוסטלים וחיים בדוחק כלכלי נורא.
יש מי שדואג להבטיח, ששיעור ההצבעה עבור "ישראל ביתנו" בקבוצה זו, יזכיר בהיקפו את בריה"מ במיטבה. והנה, דווקא את הבוחרים הנאמנים וחסרי האונים האלה, הקריב ליברמן על מזבח יהירותו הקואליציונית. הוא ניצל בציניות גמורה את הציבור החלש הזה, רק כדי לזכות על גבו בתמיכתם של שונאי חרדים מהמחוזות ההזויים ביותר בשמאל הישראלי.
זהו למעשה דפוס הפעולה מאחורי "התרגיל המסריח מס' 2" של ליברמן. בכל אחד ממסעות הבחירות שלה, רכבה מפלגתו של ליברמן על סיסמה פופוליסטית ורדודה, ובכל מרוץ פוליטי השתמש ליברמן באישיות מוכרת או גוף פוליטי כמסווה. השתמש וזרק. זה התחיל מפורשי "ישראל בעלייה" בסיבוב הראשון, והפך לשיטה בהמשך.
בבחירות האחרונות, כשישראל ביתנו חששה לפגוש את אחוז החסימה בצד הלא נכון, ליברמן הבין שמאגר המצביעים מקרב "הציבור הרוסי" הולך ואוזל לו, ושצריך למצוא בדחיפות מקור חדש לאנרגיה הפוליטית. ואיזה דלק טוב יותר משנאה לחרדים? זה תמיד זמין, והוכח כמוצלח עוד הרבה לפניו.
אבל אם מישהו באמת תלה תקוות שליברמן יקיים את הציווי המפורסם של השמאל "דרוס כל דוס!" (זוכרים את הסטיקר המחליא מסוף שנות ה־90?) - הוא צפוי להתאכזב. בעל הברית הפוליטי החשוב ביותר של ליברמן מזה שנים רבות, הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי.
רק לפני חודשים ספורים הכתירו השניים את בן חסותם, משה ליאון, לראשות עיריית ירושלים. והברית הזו לא הולכת לשום מקום. מי שרץ לתלות היום את תמונתו ליברמן מעל מיטתו, מוטב שיחשוב היטב מתי יגיע תורו. פראיירים לא מתים, רק מתחלפים; הלא כן?
