החשבון והנפש

הסיקור הפולשני של פרשת אונס הילדה הביא לכך שזהותה לא נשמרה בסביבתה לגמרי בסוד • וחשוב לזכור: מטרת ההליך המשפטי אינה למרר את חיי החשוד ולהביא בכל דרך למעצרו ולכליאתו

"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה... צעקה הנערה ואין מושיע לה". במילים אלה מתארת התורה מעשה אונס של נערה בוגרת. ואם בנערה כך, בילדה בת 7 על אחת כמה וכמה.

אין דבר בעולם שיוכל לרפא כליל את הצלקת הנוראית שמותיר מעשה נבלה מעין זה בגופה ובנפשה של ילדה קטנה. כפי שמעידים מחקרים רבים, גם בחלוף עשרות שנים שבים ועולים הזיכרונות ומותירים את נזקם בנפש הפצועה. אך דווקא משום כך, אסור שהליכים משפטיים כאלה ואחרים יעמעמו את המעשה הנורא. 

מיקוד שימת הלב הציבורית במעשי התביעה הצבאית, בהצהרות החשוד מחמוד קטוסה, בני משפחתו ובאי כוחו, עלול להסיט את שימת הלב הציבורית מהרגישות לסבלו של הקורבן ומהחובה של כולנו, כיחידים וכחברה, לנסות ולמזער (למחותן כליל כנראה לא נוכל לעולם) את מספרן של תופעות מזוויעות כאלה מקרב מחננו. 

חלק מאמצעי התקשורת לא עמדו בפיתוי. מחמוד קטוסה משוחרר לביתו // צילום: מרים צחי

כמו בהרבה מקרים אחרים, חלק מאמצעי התקשורת, לא כולם, חרגו מכל פרופורציה בסיקור ההליך המשפטי. כמה מהם לא עמדו בפיתוי ו"לא עצרו בצהוב". כותרות ענק בצבע, תמונות אילוסטרציה, מוזיקת אימה המלווה את הכתבות באמצעי התקשורת האלקטרוניים ולהג כמעט אינסופי שליווה אותנו מבוקר ועד ערב.

הדין קובע, ולא במקרה, שהליכים משפטיים שעניינם עבירות מין יתנהלו בדלתיים סגורות. כך גם תיקים, מכל המינים והסוגים, אזרחיים ופליליים, שמעורבות בהם שאלות הנוגעות לקטינים. ההנחה היא, וכך מלמד גם הניסיון רב־השנים בתחומים אלה, שחשיפת הליכים אלה לעין הציבור עלולה לפגוע בקורבנות העבירה או בקטינים (ולעיתים, כפל כפליים: קורבנות עבירה שהם קטינים) פגיעה בלתי הדירה. וכך, במקום שינסו להתאושש מן המכה הקשה שניחתה עליהם בעצם מעשה העבירה, יצטרכו אותם קורבנות או קטינים להתמודד פעם נוספת עם החשיפה התקשורתית שלא ברצונם. 

בעניין זה, אפילו מקוימת מצוות החוק (ולמגינת לב, בעידן המודרני של המאה ה־21 ואוטוסטרדת רשתות המידע הגלובליות, לא תמיד ניתן לוודא שהחוק יישמר, ככתבו וכלשונו, בעניין זה), ולא מתפרסמים באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות פרטים מזהים של הקורבנות, עצם החשיפה החוזרת של הקורבנות לאירוע הטראומטי שחוו, מהווה מעין "אונס שני" וקשה לתאר את נזקה.

לא הרשעה בכל מחיר

למרות הקרקס התקשורתי שליווה את פרשת אונס הילדה בת ה־7, בהיבט המשפטי הדברים ראויים להרבה יותר צנעה, שקט ומתינות. אכן, לא בכל יום חוזרת בה התובעת־המאשימה, מדינת ישראל ושלוחותיה (ובמקרה דנן, התביעה הצבאית), מכתב אישום שהגישה, אך כבר היו דברים מעולם. וטוב שכך. ההליך הפלילי אינו משחק ספורט שיש לשחקו עד תום. מדובר בדיני נפשות - לחשוד, לנאשם, לקורבן, לבני משפחותיהם ולציבור כולו. גם מה שנראה בעיני חלק מהציבור כ"מטרת ההליך" - הרשעה בכל מחיר - אינו באמת כזה. 

מטרת כל הליך משפטי, וכך במיוחד הליך פלילי שדורש רמת הוכחה גבוהה ביותר - "מעל לכל ספק סביר" - אינה למרר את חיי החשוד בפלילים ולהביא בכל דרך שהיא למעצרו ולכליאתו מאחורי סורג ובריח. מטרת ההליך, לכל אורכו, היא להגיע לחקר ה"אמת המשפטית" (ובשל מגבלות שונות זו אינה תמיד זהה ל"אמת העובדתית", של מה שאירע בפועל), ככל שניתן להגיע אליה, תוך שמירה קפדנית על דיני הראיות ועל זכויותיו של הנאשם.

לפיכך, בכל שלב של המשפט, למן החקירה, הגשת בקשה לבית המשפט למעצר החשוד עד תום ההליכים או קבלת ההחלטה על הגשת כתב אישום ועד לחתימת הכרעת הדין וגזר הדין, יכולה - וברוב המקרים אף חייבת - רשות התביעה לתקן טעויות שנתגלו לה, ולחזור בה במידת הצורך היה ונוכחה לדעת שטעתה או גרמה עיוות דין ופגעה בזכויות החשוד או הנאשם שלא לצורך.

לנוכח כל אלה, ובמיוחד לאור הכוח העצום שיש לרשויות התביעה, ההליך הפלילי מצריך שיקול דעת מעמיק, זהירות מרובה ושימת לב מיוחדת. הן בעצם ההחלטה לפתוח בחקירה, הן ביחס להעמדה לדין והן בניהול ההליך עד תומו. 

חלק משיקול דעת זה כורך בחובו את חובתן של רשויות התביעה לבדוק, בכל שלב ושלב של ההליך, לא רק בתחילתו או בסופו, האם נעשו טעויות שיש לתקנן ולמזער את נזקן.

חשש מ"זיהום ראיות"

כשם שחובה על המדינה להגן על אזרחיה ולמנוע מעשי פשע שעלולים לפגוע בגופם, ברכושם, בשלומם ובטובתם של בני הציבור, כך חובה עליה להגן על אזרחיה שלא יועמדו לדין או יורשעו על לא עוול בכפם, שלא תישלל חירותם בשל חשד שאינו מבוסס כראוי או בשל הליך פגום, ושלא תיפגענה זכויות יסוד אחרות שלהם, ובהן שמם הטוב ויכולתם להתגונן ולנהל הליך ראוי לשם הוכחת חפותם.

למרבה הצער ולמגינת לב, גם במקרה הנוכחי, שהעסיק את המדינה במהלך השבוע האחרון, נחצו, פעם נוספת יש לומר ולא בפעם הראשונה, כמה "קווים אדומים" שאסור היה לחצותם. הפרסום הרב של המעשה והקורבן, הצילומים מהיישוב שבו אירע המעשה והפרטים הרבים שנחשפו בערוצי התקשורת השונים, הביאו לכך שבסביבתה הקרובה של הילדה, קורבן העבירה, זהותה לא נשמרה לגמרי בסוד. 

הפרסום הנרחב יצר חשש ממשי ל"זיהום הראיות", וקיים יותר מחשש שגם אם תימצאנה ראיות חדשות, יטענו הסניגורים כי ההליך זוהם במידה כזו שאינה מאפשרת קיום משפט צדק והליך ראוי והוגן.

פעם נוספת קיים חשש שדיני הכיכרות ולא דיני הראיות הם שיכריעו את גורלה של פרשה זו.

מוטב אפוא לכל המעורבים בעניין - בני משפחותיהם של הקורבן ושל החשוד, המשטרה, רשויות התביעה ואנשי הפרקליטות הצבאית, הסנגורים, כלי התקשורת והציבור כולו - כי ינמיכו את הלהבות. בכך יאפשרו לרשויות האמונות על הנושא לעשות את מלאכתן נאמנה, הרחק מאור הזרקורים ומהלחצים שאליהם נחשפנו, ולקבל החלטות מושכלות שמצד אחד יביאו לחקר האמת ובה בעת לא יפגעו פגיעה שלא לצורך בזכויות אדם ו"יזהמו" את ההליך הפלילי בפרשה כה עדינה, רגישה וסבוכה זו.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו