השעיה לא משרתת את המטרה

השעיה מבית הספר הפכה בשנים באחרונות לכלי ענישה נפוץ.

מטרתה המוצהרת: מיגור האלימות הבית־ספרית, או לפחות צמצומה. מכאן עולה השאלה: האם ההשעיה אפקטיבית? כלומר: האם היא מקדמת אותי אל אותה מטרה?

מניסיון השנים האחרונות, ומשיחות עם מורים, לא רק שהלקח החינוכי שאמור להילמד מההשעיה אינו נלמד, אלא שכאשר התלמיד חוזר לכותלי בית הספר, הוא מרגיש כי "שילם את חובו" לחברה וכי הוא יכול להתחיל מחדש. ברוב מקרי ההשעיה התלמיד מרגיש שההשעיה בבית היא פרס עבורו. הוא לא צריך ללכת לבית הספר, יכול להישאר בבית ולנוח, לישון ולא ללמוד, ולא חלה עליו האחריות למלא את חובותיו הלימודיות.

כל עונש שחוזר על עצמו לעיתים תכופות ורבות, מאבד ממשמעותו. אין דינה של השעיה רביעית או חמישית כדין השעיה ראשונה, שלרוב תהיה יעילה יותר ותרתיע.

השעיות הן כלי יעיל לטווח קצר. כמחנכים, אנו מחפשים כלים חינוכיים שיחוללו שינוי ויבנו תשתית של ערכים ומשמעות עבור הילד.

קשר אישי ויחסים טובים עם המורה ועם החברים בכיתה ייתנו תוצאות טובות וארוכות טווח. כשהילד יודע שהוא עלול להפסיד את מערכת היחסים הטובה שלו עם חבריו לכיתה ועם המחנכת, הוא יחשוב כמה פעמים לפני שיבחר להתנהג כלפיהם בצורה אלימה.

קשר כזה יכול להיבנות רק בשיתוף פעולה ובעבודה צמודה עם ההורים. לבית תפקיד משמעותי בכל התהליך, ושיתוף פעולה תומך וחם מהווה רשת תמיכה אחידה לילד, במיוחד כשהוא הופך אלים.

הכותבת היא מדריכת הורים במכון אדלר