פרשיית המין בקפריסין: התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש

פרשת האונס שלא היה בקפריסין, מעוררת מחשבות נוגות על התנהלות כמה מכלי התקשורת בישראל. הפרשה תועדה בכותרות ראשיות ובפתיחת מהדורות חדשות. כל מי שקרא וראה, יכול היה להשתכנע במהירות כי צעירים ישראלים עשו מעשים נוראים, פגעו בגופה ורצחו את נפשה של צעירה אנגלייה. כתוצאה מהדרמה בדיווח, לא רק הצעירים שנקשרו לפרשה הוצגו כאנסים אלימים - על החברה הישראלית כולה הוטל קלון. עתה, משהתברר שאין ממש בתלונת הצעירה, התקשורת תפסיק לגלות עניין בנושא ותעבור לאייטם הבא שבאמצעותו אפשר להפיץ את דיבת המדינה, צבאה ואזרחיה. זו הרי ההתמחות העיקרית של תקשורת שהפכה לפוסט־ישראלית. בל נטעה, הגם שאין היבט פלילי למעשי הצעירים, מדובר בכשל ערכי ומוסרי, והצעתי להם לא לערב את "אבינו שבשמיים" בחגיגות השחרור שלהם.

הפרשנים בתקשורת מסרבים להפיק לקחים. רק לאחרונה זעקו כותרות העיתונים על הפלשתיני שאנס ילדה צעירה. הזעזוע היה נורא והלינץ' בתקשורת מבהיל. הרשעה בטרם משפט. רק היה חסר שכמה חמומי מוח, בהשפעת גזר דין בתקשורת, היו לוקחים את החוק לידיהם. כעבור כמה ימי מעצר, החקירה נקלעה למבוי סתום, והחשוד שוחרר.

בחברה שבה התקשורת מעמידה לדין בכיכר העיר, שופטת וגוזרת את העונש - הלכידות החברתית נפרמת. חברה שחזקת החפות לא מתקיימת בה, גורמת לאזרחים לאבד את האמון גם במערכת אכיפת החוק, שמושפעת מהתקשורת. כשדמויות פוליטיות מצטרפות לחגיגת הרשעות והזדון לפי צורכיהן, גם הדמוקרטיה עצמה בסכנה.

תרבות הרייטינג

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הוא מהחוקים החשובים במשפט הישראלי. בחוק נאמר "אין פוגעין... בכבודו של אדם באשר הוא אדם". אין לבן אנוש בחייו הרבה מעבר לשמו הטוב וכבודו בעיני החברה שאליה הוא שייך. פגיעה בכבוד האדם סותרת אנושיות בסיסית.

בכלי תקשורת ישראליים, כבוד האדם הפך למרמס. ברגל גסה פוגעים בבני אדם על לא עוול בכפם, מבלי דין ודיין. ישנם שלושה הסברים עיקריים לתופעה המכוערת: תרבות הרייטינג, אינטרסים של מו"לים, ושימוש פוליטי לטובת אליטת שמאל שוקעת ששולטת בתקשורת.

מי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות מגלה שהן הפכו להיות כן שיגור ללשון הרע ולרכילות. כל אחד הופך להיות עיתונאי, ומבלי להניד עפעף, משמיץ ופוגע בזולת בעסיסיות ממכרת. התקשורת הממוסדת, במקום לשמור על רמה הגינות מינימלית, מתפקדת כרשת חברתית, על כל העליבות שבכך.

הדלפות מגמתיות

בעלים של כלי תקשורת שיש להם אינטרסים אישיים, ידאגו להבלטת פוליטיקאים ותכנים שישרתו את מטרותיהם, האמת והיושרה לא מעניינים. הציבור הישראלי החכם כבר למד לזהות את האינטרסים, ומעדיף תוכניות ריאליטי על פני פרשנות מזויפת. אליטת השמאל בתקשורת תעשה כל שביכולתה לפגוע בשלטון הימין, כולל הדלפת חומרי חקירה באופן מגמתי, אך תתעלם לחלוטין ולא תעסוק כלל במה שיכול להפריע ליקיריה. לברק, לסתיו שפיר, ללפיד ולחבריהם, יש חסינות מביקורת ומשאלות קשות, לאנשי ימין אין אפילו חזקת חפות.