מי מפקח על המטפלים?

תדע כל אם עברייה, ויידעו כל אב, אח ואחות, בן ובת, שבהפקידם את היקרים להם במוסדות לחסרי ישע, לא יוכלו להיות רגועים ושלווים אף לרגע אחד. נהפוך הוא - עליהם לחשוש ולחרוד מפני האפשרות, הריאלית מאוד למרבה הצער, שיקיריהם חשופים להזנחה ואפילו להתעללות. ביום שישי האחרון מת מפצעיו חוסה במעון לבעלי מוגבלויות, שלפי החשד עבר התעללות על ידי אחד המטפלים בו.

האם מישהו תמים דיו לחשוב שזהו החוסה היחיד שבו התעללו, במעון זה ובמעונות אחרים? המקרים המחרידים המגיעים לתקשורת הם רק קצה הקרחון של תופעה רחבה. איך יכול להיות אחרת? במקומות שבהם אמורים לטפל בחסרי ישע, קיים שילוב נפיץ של כמה גורמים בעייתיים: עובדים חסרי הכשרה המועסקים שעות ארוכות בשכר נמוך, פיקוח ממשלתי מינימלי עד בלתי קיים (עשרות בודדות של מפקחים בכל רחבי הארץ), עבודה קשה ותובענית, ומטופלים שאינם מסוגלים להתלונן, מפאת גילם או מצבם - פעוטות, קשישים סיעודיים, מוגבלים. בסיטואציה כזו, המטופלים נתפסים לא אחת כ"מטרד", שיש לצמצם ככל האפשר את הטרחה הכרוכה בטיפול בו.

סימונם של מטפלים שסרחו כ"מפלצות" (ראו "הגננת המתעללת") הוא טבעי נוכח העדויות והצילומים, אבל הוא במידה רבה מטעה. להקשר המערכתי, ובעיקר לחוסר הפיקוח מצד הרשויות ומצד גורמים מקצועיים בתוך המוסדות, יש חלק מכריע ביצירת התנאים לצמיחתן של "מפלצות" במקרה הגרוע, או להשתררות אווירה של חוסר אכפתיות וזלזול במקרים השכיחים יותר. אי אפשר להעלות על הדעת טיפול בלתי מקצועי בחולים המאושפזים בבית חולים לזמן קצר - אז כיצד אפשר להשלים עם טיפול בלתי מקצועי ובלתי מיומן באנשים שישהו במוסד לשארית חייהם? או בפעוטות בשנים המעצבות שלהם?

עם רגולציה מתאימה ותקציבים נאותים, יוכשרו אנשים בעלי יכולות טיפוליות, ידע רפואי או חינוכי רלוונטי ואישיות חומלת, ויקבלו, לאחר לימודים ייעודיים, תעודת מטפלים מוסמכים. רק להם מותר יהיה לטפל בחוסים - כפי שרק לרופאות ורופאים, אחיות ואחים, מותר לטפל בחולים. למותר לציין ששכר ראוי ומכבד הוא חלק בלתי נפרד מפתרון אנושי.

כדי שפעוטונים, בתי אבות ומוסדות סיעודיים לא ייתפסו כ"מחסני אנשים", יש לקבוע סטנדרטים מקצועיים גבוהים ומוגדרים למטפלים. אז מובן שבעלי המעונות הפרטיים והמופרטים יחששו מפגיעה ברווחים, ואולי יצליחו להפעיל חזית התנגדות בעזרת יחצ"נים ולובי שילחצו על מקבלי ההחלטות. אסור להירתע מכך. חקיקה מתאימה, פיקוח הדוק, תקציבים נאותים - זו הדרך היחידה להבטיח את ביטחונם ושלומם של החוסים.

כי כמו שהיתה אומרת סבתי עליה השלום, הכי טוב להיות צעירים, בריאים, עשירים וחזקים. אלה יכולים לדאוג לעצמם. אבל חברה נמדדת ביחסה אל השדרה הכי פגיעה וחלשה בה, ובמבחן הזה אנחנו, בינתיים, נכשלים - ובגדול.