כולנו נושאים את הגֶן

אני יודע שאני נשמע כמו הדודה של עצמי, אבל סיפור האונס שלא היה בקפריסין אינו רק בית ספר לעיתונות גרועה ולגסיסתה של חזקת החפות, הוא גם רמזור אדום מהבהב על כל רעיון תיירות הנוער והאלכוהול בכפרי הנופש בקפריסין.

בזמן אמת לא הזדעזעתי מחגיגות השחרור של הנערים. יכולתי להבין את שמחתם וגם את הצורך בכיפה בכלא. בכל זאת, אין אתיאיסטים בשוחות. באופן אישי, אני שונא שעת מחנך ואני מחבב שתייה הגונה. מצד שני, ילדים בני 14 שנשפכים מסטולים בגינות ציבוריות הם לא עניין משעשע וגם לא בני 17 שחושבים שאורגיה מצולמת היא חלק אינטגרלי מחוויית התבגרות.

אין אפשרות שהמדינה תהיה בייביסיטר. זה מתחיל בבית ונגמר בבית. הורים לא יכולים לחמוק מאחריות, והמשטרה לא יכולה לפקח על כל ילד. כשאבא ואמא לא נותנים לילד בן 14 את מפתחות הרכב, אפשר לצפות שגם לא יאפשרו לו לשתות כמו מלח אירי.

בתנחומא יש מדרש נהדר, מופת של סימבוליות על הרומן שבין האנושות לאלכוהול. על פי התורה, הראשון לנטוע כרם היה נח. במדרש מסופר כי בשעה שנח עסק בנטיעה, צץ לו השטן והתעניין במעשיו. נח השיב כי הוא נוטע כרם והשטן תהה על טיב פרי הגפן.

"פירותיו מתוקים בין לחים ובין יבשים ועושים מהן יין המשמח את לבבות", השיב נח.

השטן הציע לסייע בעבודה ונח הסכים. בתחילה השטן שחט רחלה על הגפן. אחר כך הביא אריה ושחט אותו על הנטיעה. אחריו שחט קוף ולבסוף קינח בחזיר. דמם השקה את הכרם הראשון בהיסטוריה האנושית.

ומבהיר המדרש - "כשאדם שותה כוס אחת, הרי הוא כרחלה: עניו ושפל רוח. כשהוא שותה שתי כוסות, מיד נעשה גיבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני! כיון ששתה שלוש או ארבע כוסות - מיד נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה יעשה. נשתכר - נעשה כחזיר, מתלכלך בטיט ומוטל באשפה".

 

השבוע עמדתי בפקק הרגיל אחרי מחלף גנות בואך תל השומר. מכונית אחת חתכה רכב אחר. הנהג הנחתך יצא החוצה מוכן לקרב. הנהג השני סימן בידיו, מתנצל. נהגים אחרים הציצו מהרכבים. זה נגמר בקללה ובאמה זקורה ומגונה.

כעבור כמה דקות ביקשתי מנהג בנתיב סמוך לאפשר לי להשתחל. הוא החווה בידיו - תפאדל, הרמתי לו אגודל בתודה. ככה זה בחיים, אצבע אחת מפרידה בין האגודל החביב לאמה הגסה. בין הכלה לאלימות. אצבע אחת וכולנו יכולים ליפול בה. 

אגב אגודלים זקורים ומשמעותם. לא מן ההפקר זכה האגודל למעמדו הנישא. אייזק ניוטון טען כי גם בהיעדר הוכחה לקיום האל, האגודל לבדו ישכנע אותו בקיומו של אלוהים.

ולגבי המשמעות - היא משתנה. המיתוס המקובל גורס שאגודל זקור כלפי מעלה שימש כמחווה לחוס על חיי הגלדיאטור בזירה, ובלטינית "פוליס וורסו". במציאות, ההפך. פרופ' אנתוני פיליפ קורביל, ראש הקתדרה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת קנזס ערך מחקר מעמיק שניתח מאות יצירות אמנות קלאסיות ובסופו מסקנה נחרצת - אגודל זקור מעלה פירושו היה מוות. אגרוף סגור על האגודל ציין חיים.

נדמה לי שההקשר ברור. בסביבה שלנו, אגודל זקור עלול להתקבל בעין עקומה. במלחמת המפרץ חיילים עיראקים הניפו אגודל לעבר הכוחות האמריקניים שטעו לראות בכך סימן תמיכה. למעשה, בעיראק ובחלקים גדולים במזרח התיכון כמו במערב אפריקה, איראן, יוון וסרדיניה, אגודל זקור משמעו "כנס לי לתחת". כמו פורנוגרפיה, גם איקונוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה.

 

מייקל דאגלס בסרט "בדרך למטה" (1993)

 

הקיסר הרומי קליגולה, שהיה על פי כל פרמטר פסיכופת פרוורטי, בילה פעם באצטדיון בצפייה בקרבות גלדיאטורים ובקרבות בין חיות טרף מורעבות לסטייקים אנושיים. המופע הסתיים בשעה מוקדמת יחסית, כיוון שבאותו יום אספקת הפושעים היומית הידלדלה. קליגולה חש כי הוא לא התבדר מספיק, ולכן הורה לחיילי המשמר הקיסרי לבחור כ־30 צופים מבין משלמי הכרטיסים ולגרור אותם בעל כורחם להשתתף במשחק האהוב עליו: קרב בין אריה לבין ארוחת הארבע שלו. ההצגה חייבת להימשך.

הבידור המערבי משתנה מדור לדור, אבל בסוף תמיד יש מנצחים ומפסידים. התקדמות אדירה למין האנושי: לפחות לא אוכלים אותנו כשאנחנו מפסידים.

תוכניות האוכל בטלוויזיה רודפות אחריי לכל מקום, פחמימות רצחניות שמאיימות לשבור לי את כוח הרצון. מצד שני יש נחמה בכך, התקדמנו, היום צופים בתוכניות אוכל לא באנשים שנלחמים בזירה. בשביל זה יש לנו סרטונים של פארק מים וכיסאות כתר פלסטיק מעופפים.

 

"כל דבר הכרחי והחלטי בידי כוחות שאין לנו עליהם שליטה. החרק, כוכב הלכת, בני אדם, ירקות ואבק כוכבים, כולנו מחוללים לצלילי מנגינה מסתורית המנוגנת ממרחק על ידי חלילן בלתי נראה". כך כתב פעם אלברט איינשטיין. לפעמים את המנגינה כותב איש קשיש שיורה בגבר צעיר במגרש חניה. 

קיץ ואין כבילוי נעים בחיק המשפחה בבריכה, בתוך מרק אנושי מבעבע. חופש גדול, חם והביל כמו בתחתוני השטן, וכולנו הורים שגויסנו לכל החיים, מתזזים עם הילדים בין אטרקציה לבילהרציה. מקטרים למרחקים ארוכים, מקנאים ברווקים החופשיים, בהוללים, מתבכיינים על השגרה והילדים "משעמם לי".

ואז ככה בסתם יום של חול בקיץ, באמצע החופש גדול, משפחה עוברת לממד אחר. אל מרחב הגיהינום, שבו הזמן נע לאט יותר, צמיגי ככספית רעילה.

ב"פרחי הרוע" כתב המשורר הצרפתי שארל בודלר "גזע קין כבש בסערה את השמים, ומגן עדן הטיל את האל לאדמה". בודלר כאילו התכתב עם מדרש "בראשית רבה", המספר כי נעמה, נינתו של קין, הרוצח הראשון, נישאה לנח. ומתוך כך אנו למדים שבני האנוש כולם, נושאים את גן הרצח של אבינו הקדמון קין. ולחלופין, אותם בני אנוש הם גם אלו שגמלו חסד והתגייסו לסייע בתרומות למשפחת חסדאי. תודה מיוחדת לצדיק מאיר ליוש, שזיכה את הרבים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו