זמן למדיניות כלכלית ליברלית

דו"חות הביטוח הלאומי שפורסמו לאחרונה מאותתים שקריסת הביטוח הלאומי מתקרבת. ייתכן שכבר בשנה הבאה יקצצו בזכויות המבוטחים, ולטווח הבינוני והארוך הקיצוצים יהיו משמעותיים. לפי הדו"ח, היקף הקצבאות זינק ל־86 מיליארד שקלים ב־2018, והוא צפוי להמשיך לזנק כתוצאה מהגידול במספר מקבלי הקצבאות והתוספות שהובטחו למקבלי קצבת נכות וקצבת סיעוד. הגירעון הנוכחי בהון הביטוח הלאומי הסתכם ב־455 מיליארד שקלים, לעומת כ־100 מיליארד לפני עשור. בשל האיחוד בפועל בין תקציב המדינה, הנמצא בגירעון ענק, לתקציב הביטוח הלאומי, תתקשה המדינה לשלם יותר מ־95 מיליארד שקלים קצבאות כבר בשנה הבאה.

כלכלת ישראל והביטוח הלאומי מושפעים משינויים דמוגרפיים: אחוז המבוגרים גדל ואחוז האזרחים שבגילי העבודה קטן. כתוצאה מכך גדל הגירעון הממשלתי, ועולה הצורך להתאים את ההוצאות להכנסות כדי למנוע ירידה בדירוג האשראי. השאלה היא, כמובן, מאיפה לקחת את הכסף? מהיכן יילקח המימון ל"גנים בחינם", להגדלת קצבאות הסיעוד והנכות או לסבסוד הצהרונים והדירות? בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהעלאת גיל הפרישה, הקפאת סכומי הקצבאות, ובעתיד כנראה גם מבחני הכנסה שיקטינו את הקצבאות למי שמתאמץ ועובד.

הכסף להגדלת קצבאות הנכים יגיע בהכרח מסעיפים אחרים של קצבאות הביטוח הלאומי, למשל הביטוח הסיעודי. כשאנשים שחושבים שהם מבוטחים בביטוח סיעודי יידרשו לו, הם יגלו שהוא לא רלוונטי לגביהם. באופן דומה, האזרחים לא מביעים שום התנגדות אקטיבית לפנסיות תקציביות, למשל, אבל ברור שמקור האדישות הוא חוסר ההבנה שהפנסיות האלה באות על חשבון הפנסיות שלהם. מיליוני ישראלים שאין להם פנסיה תקציבית, או פנסיה בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, יצטרכו לממן את הפנסיות של אנשים אחרים, ולצורך כך גם תקוצץ קצבת הזקנה שלהם.

הדור שהשתתף בהפגנות הצדק החברתי שקידמו סדר יום כלכלי שמאלי, קיבל בתמורה מפולת בבורסה, ירידה בקצב הצמיחה של המשק וזינוק בגירעון. אחרי שהקיבוצים, קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ומדינות שהנהיגו סוציאליזם דוגמת ונצואלה פשטו רגל, גם אנחנו צריכים להתמודד עם השלכות המדיניות השגויה, וזה עלול להיות כואב.

אזרחי המדינה צריכים לדרוש מדיניות ליברלית: ביטול הוצאות מיותרות של הממשלה כמו השידור הציבורי, הקטנת הביורוקרטיה, ביטול מועצות חקלאיות המייקרות את המחיה ואולי אף צמצום זכות השביתה. הגירעון בתקציב המדינה מתקרב ל־60 מיליארד שקלים בשנה, והוא לא מאפשר לממן העלאה בשכר עובדי המדינה. גם ביטול פטורים ממס ופעולות נוספות שיביאו להפחתת מס לא יתאפשרו בסביבת הגירעון הזו. ברור אפוא שללא הפחתה במסים, המשק יתקשה לחזור למסלול של צמיחה.

אלי שני הוא כלכלן בכיר