בתשעה באב של שנת תרצ"ד (1934) נחרד ברל כצנלסון מהידיעה שאחת מתנועות הנוער יצאה למחנה קיץ בדיוק ביום הצום על החורבן. הזעזוע הוליד את מאמרו המפורסם - "חורבן ותלישות". ברל תהה במאמרו "מה ערכה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה". הוא ציין כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו - לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר ולא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".
85 שנים חלפו מאז, אבל בכל הנוגע לתשעה באב, לא רבות השתנה. יום הצום עדיין סובל מהיעדר פופולריות בקרב הציבור הרחב. רבים תוהים, גם אם לא בקול, מה להם, החיים במדינה יהודית ריבונית, ולאבל על חורבן ירושלים והמקדש לפני כ־2,000 שנה? רק אצל מעטים מקנן עדיין כאב אמיתי על חורבן בית המקדש ורק ציבור מצומצם מחובר להוויית המקדש של פעם וכוסף אליה.
יש להכיר במציאות זו. הרב שלמה מן ההר, רבה של שכונת בית וגן בירושלים שפסק הלכה לציבורים רחבים, דתיים וחרדים, במשך ארבעה עשורים - עד פטירתו בשנת 2000 - הזהיר פעם כי "כאשר הרעיון המרכזי הוא בית המקדש, אנו עתידים להפסיד את הכל, ואיש לא יבין אותנו. גם אנחנו לא נבין את עצמנו... אנשים לא מבינים מה הוא מקדש... ואם תנסה להסביר להם, תראה שאין לך מילים להסביר. המילים יצאו כך שאדם יגיד, אם כזה הוא בית המקדש, אני שמח שאין לנו אותו".
יום הצום עדיין סובל מהיעדר פופולריות. תשעה באב בכותל // צילום: קונטקט
את תשעה באב יש לעצב בדרך שתעמיד במרכז לא רק את אובדן המקדש, אלא בעיקר את אובדן הריבונות והחירות היהודית, סיבותיה, ריב האחים ואת תחילת הגלות הארוכה. זו גלות שבה הוגלינו מארצנו, נרדפו, דוכאנו ונרצחנו. אלמלא היא, ההיסטוריה היתה יכולה להיות שונה בתכלית. לא לחינם ביקש מנחם בגין לאחד את יום השואה - שהתרחשה בגלות שתחילתה בימי חורבן הבית - עם תשעה באב. מעשה כזה היה מעניק רלוונטיות יתר לט' באב ובקונטקסט היסטורי - גם לשואה.
להר הבית, אחד מסמלי החורבן, שמור במסכת הזאת מקום מרכזי. טיול שורשים במרוקו או בפולין הוא ראוי, אבל סיור השורשים האמיתי הוא בהר הבית; סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, ללא שלטים והפגנות או סממני פולחן, בליווי ארכיאולוגים והיסטוריונים ורבנים ואנשי אקדמיה ומחנכים ומפקדים - שתכליתו להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים.
המינימום הזה שמור על פי חוקי מדינת ישראל לכל יהודי החפץ בכך. המשטרה הרחיבה מאוד בשנים האחרונות את אפשרויות הביקור של יהודים בהר, אך נחוץ להרחיבן ולהגמישן עוד. לעשרות מורי הדרך של תנועת "כפות המנעול", שמקפידים לתאם את סיוריה בהר עם המשטרה, יכול להיות תפקיד מרכזי בכך.
הפלשתינים לא יאהבו זאת וברור למה: "ישראל", לעג פעם אבו מאזן, "יכולה לקרוא לעצמה הרפובליקה הציונית העברית, אך לעולם לא אכיר בזהותה היהודית". כמאל חטיב, סגנו של ראאד סלאח, הבטיח בעבר להמוני מוסלמים בהר הבית ש"תשעה באב יימשך לעד". באופן אבסורדי - היהודים חייבים לשניהם תודה.
לעיתים, אומה נזקקת דווקא לשונאיה כדי לגלות מחדש במראה את פניה האמיתיים. הר הבית, תשעה באב, הגלות, הזיכרון היהודי הארוך וגם (אך לא רק) זיכרון המקדש - הם מפתחות הכרחיים לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו