לשוחח עם הילדים בפתיחות ולאתר מצוקה

התופעה של פגיעות מיניות בילדים ובני נוער, לצערנו, רווחת כיום בחברתנו.

מדי שנה מתקבלים במשטרה, ברשויות הרווחה, במסגרת החינוך והבריאות וכן בקווי הסיוע אלפי דיווחים על אודות חשד כי קטינים נפגעו מינית. על פי נתוני משרד הרווחה והספרות המקצועית, ידוע כי 97 אחוזים מהילדים נפגעים על ידי אדם המוכר להם - קרוב/ת משפחה, אח/אחות, הורה, סב, שכן, מורה או בעל סמכות, או קטין מוכר אחר.

בניגוד למה שנהגנו להזהיר את הילדים בעבר, פגיעה מצד זר מוחלט היא אירוע נדיר. ידוע לנו שעד גיל 12, ילדים וילדות נפגעים באותם שיעורים ולכן עלינו להיות קשובים לכל ילד וללמוד לאתר מצוקות ופגיעות גם בבנים וגם בבנות. אמנם פגיעות מיניות מתרחשות גם בחיים הבוגרים אך רוב המבוגרים הפונים לקווי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מדווחים על פגיעות שהתרחשו בילדותם.

כיום, אנו יודעים שפגיעות מיניות בקטינים מתרחשות בכל מקום: בתוך המשפחה הקרובה או המורחבת ומחוצה לה, על ידי בגירים וגם על ידי קטינים אחרים, ובתוך מסגרות של חינוך, דת וטיפול. מהדיווחים עולות פגיעות מכל הסוגים - מהטרדות מיניות (שחלקן מתרחשות דרך המכשירים האינטרנטיים) ועד למעשים מגונים ולמקרי אינוס או מעשה סדום.

ילדים ובני נוער פגיעים במיוחד לפגיעות מיניות מפאת גילם הצעיר, התלות שלהם במבוגרים לכל דבר בחייהם והכבוד שאנו מחנכים את ילדינו לרכוש כלפי אדם המבוגר ממנו. גם בפגיעות מיניות בין קטינים, תופעה רווחת היום המהווה אחוז ניכר מכלל הפגיעות המדווחות, נמצא הבדלי כוחות בין שני הקטינים: אחד לרוב יהיה מקובל יותר בחברה והשני במעמד חברתי נמוך יותר, החש עצמו מנוצל או דחוי.

כיום, אולי יותר מאי פעם, יש צורך לשוחח בפתיחות עם כל הילדים ובני הנוער על שמירה על גופם האישי, כיצד לזהות פגיעה בהם ומה ניתן לעשות במצב כזה, ולא פחות חשוב - על התנהגותם המינית, על מנת לסייע לילדים להימנע ממצבים של פגיעה.

הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר

הכותבת היא מנהלת תחום פגיעות מיניות בילדים ובני נוער במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים