ללמד איך לקרוא ולאהוב את התנ"ך

אם יש בי געגוע למורה אחד שרק ברבות השנים למדתי להעריך, זה למורה לתנ"ך אברהם לורברבוים. אברהם היה מורה חילוני חמור סבר, שקט ורגוע עד להחריד, שיערו היה משוח בשמן לאחור, עם שפם קטן וחצי חיוך. הוא נהג להיכנס לכיתה ובשקט מקפיא ביקש להוציא את ספרי התנ"ך והחל לספר על הפרק שעמדנו ללמוד. אברהם הכיר אותו בעל פה. על כל שאלה ששאלנו, ידע להפנות מייד לכמה מקורות כדי לחזק תשובתו. נקב בשם הספר, בפרק ובפסוק - ואנו רצנו לחפש. לפעמים נדמה היה שאנו שואלים רק כדי לדעת אם אברהם ידייק בהפניה. אברהם אף פעם לא טעה. והוא שלט לא רק בספר הספרים. הוא שלט בספרים החיצוניים, בספרות חז"ל, במשנה ובגמרא, הוא שלט בספרות כללית ושלט בארכיאולוגיה, הכיר סיפורי מיתולוגיה של עמים רבים ולימד את סיפורי הבריאה בהקשרם אצל עמים שונים. הוא ידע לספר על כל נושא היסטורי באופן שריתק את כולנו וגרם לנו להקשיב לו ולהעריך את הידע שלו. אברהם היה איש לא פשוט, מפחיד במידה מסוימת. אבל אברהם היה מורה לחיים בכל הקשור להבנה איך אפשר לאהוב תנ"ך.

בודדים הם הלומדים כיום מקרא באוניברסיטאות, ומתוכם בודדים עוד יותר הם אלה הפונים למסלול הוראת מקרא במסגרת האקדמיות השונות. במכללות להכשרת מורים מסלול הוראת התנ"ך משולב על פי רוב עם ספרות או היסטוריה, כי אין יותר מדי פונים למקצועות רבי המלל. מרבית השעות מוקדשות לדרכי הוראה, ופחות להיכרות ולהעמקה בספר בהקשריו השונים. ממציאות זו הנפגעים הראשונים הם בתי הספר הממלכתיים, שקיים בהם מחסור חמור במורים איכותיים לתנ"ך.

התלמידים היום לא יודעים לקרוא את התנ"ך, אלא בקריאה משובשת. הם אינם מכירים את האירועים, הדמויות, הניבים, ואינם בקיאים בשפע המקורות. הם בוודאי אינם שולטים בתכנים ובערכים המגוונים העולים ממנו, ואינם מסוגלים להתמודד עם ספרות עכשווית ענפה המתכתבת עם התנ"ך.

והאמת? אפשר להבין את התלמידים. לא רק שהתנ"ך הוא שביל שמחייב מדריך מסור ומורה בקיא, ולא רק שעולם המושגים בו זר ורחוק, אלא שיחסי הציבור לספר הספרים בתקופה האחרונה בשפל. אם בשם ספר הספרים מונחלים גזענות ושנאה, מדוע שתלמידים ירגישו כלפיו סקרנות, שייכות או חיבה?

אני לא קורא להדתה; אני קורא להחלנה ראויה, משכילה ומנומקת. ולא צריך להיות דתי או ימני בדעות כדי לדעת לקרוא, להעריך, לאהוב את התנ"ך, ללמוד ממנו ולהתפלמס איתו בחדווה. כך לימד אותי מורי אברהם.

בחינת הבגרות בתנ"ך כבר מזמן אינה מבחן משמעותי הבודק את עומק החשיבה של צעירים שאמורים לשלוט בספר המרכזי של תרבותם. כיום הוא לא יותר מאשר מבחן בהבנת הנקרא, ואם אפשר גם "בר הישג" לתלמידים.

משרד החינוך משקיע מאמצים רבים כדי לשנות את תוכנית הלימודים, לשפר את איכות ההוראה, לגוון את דרכי ההוראה, לשלב טכנולוגיה, להעשיר את המורים בידע ובכלים ולקרב את התנ"ך אל התלמידים. אבל מבחן התוצאה הוא לא רק שיעור הצלחה בבחינת הבגרות שרמתה בסיסית, אלא החזרת התנ"ך למרכז השיח התרבותי, האמנותי והביקורתי בישראל. זו הדרך לגרום לתלמידים להרגיש בני בית בתנ"ך ולהפיק מתוכו גם ערכים הומניסטיים.

גם מספר נרשמים גבוה למסלולי הוראת התנ"ך במוסדות האקדמיים ובמכללות להכשרת מורים לא צריך להיות המדד להצלחה, אלא פריחתה של חברה חילונית שיש בה רבדים ועומק, היסטוריה וחשיבה ביקורתית; חברה חילונית שיודעת לנהל שיח משכיל ומעשיר עם המגזר הדתי, ולא מתוך עמדת מגננה של "עגלה ריקה".

לארגוני המורים סיבות טובות להשבתת המערכת. הנה סיבה נוספת שאותה אפילו לא מזכירים: סכנה אמיתית לאובדנו של נדבך מרכזי מתרבותם של התלמידים.