יגאל כהן־אורגד כבר לא יספיק לראות בעיניו את פתיחת שנת הלימודים בבית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל שבשומרון.
אבל כמו כל כך הרבה דברים שעליהם חלם ולמענם נלחם, גם בית הספר לרפואה יהיה גל־עד חי ותוסס לעשייתו.
יגאל כהן־אורגד היה חולם ולוחם.
הוא היה אידיאליסט, איש ארץ ישראל ואיש עם לב ענק.
כנער התחנך בתנועת הנוער בית"ר ומאוחר יותר השתתף בקרבות חטיבת הצנחנים לשחרור ירושלים.
היתה לו יכולת לחלום חלומות ענק שנראים תחילה בלתי מציאותיים. ואיכשהו, כל חלום שלו היה כרוך במאבק עיקש. הוא לא בחר אף פעם בדרך הקלה.
פרויקט חייו היה אוניברסיטת אריאל שבשומרון. ממש ה"בייבי" שלו.
הוא חזה, תכנן, גייס, רתם והקים את המפעל העצום הזה, ששינה את פני השומרון ואת פני האקדמיה הישראלית.
המהלך האחרון שלו היה הקמת בית הספר לרפואה. יחד התגברנו על אינספור מכשולים, וכרגיל - יגאל הצליח.
הנה סיפור קטנטן שמתאר נאמנה את האדם: באחת מהפגישות הרבות שקיימנו, אחד המשתתפים שאל אותו: "יגאל, אתה הרי יודע כמה מתנגדים קיימים בכל העולם, וגם באקדמיה הישראלית, לנוכחות יהודית ביהודה ושומרון. מדוע אתה מתעקש כל כך להוסיף ל'אוניברסיטת אריאל' את המילה 'שבשומרון'?"
והוא השיב בפשטות: "דווקא. אני מתעקש דווקא להבליט את המיקום. אני יודע כמה זה יחזק את גאוות תושבי השומרון, וכמה זה יחזק את אחיזתנו בארץ. אנחנו לעולם לא נסתיר את הארץ שלנו". וכך, בלי להתנצל, ובלי לוותר, יגאל יצר בית אקדמי מפואר לרבבות תלמידים. הוא היה גאה בכל אחד ואחת מהם.
יגאל, איש החזון והעשייה, יחסר לכולנו.
יהי זכרו ברוך.
כהן־אורגד, בנט ודיין
צילום: מרים צחי
