דוד דגן, שופט להיכל התהילה

השיפוט שקבוצות ליגת העל מקבלות בעשור האחרון הוא ברובו שיפוט טוב, מקצועי, נטול פניות או משוא פנים. כמובן שהוא לא נקי מטעויות, וכל מאמן או שחקן יזכור את השריקה ההיא של השופט ההוא שמנעה ממנו ניצחון, אבל כמכלול השופטים לא מהווים פקטור בהכרעת משחקים, ומי שעוסק בספורט לא יכול להיות נקי מטעויות.

מהבחינה הזו ולמרות הנטייה לשריקות יתר, הליגה שלנו פונקה לטובה, כי זה לא תמיד היה כך. למשל כשדוד דגן ז"ל התחיל לשפוט, אי שם בשנות השבעים, זהות המנצחת נקבעה לא מעט פעמים ברגע ששופטי המשחק נכנסו לאולם או למגרש הפתוח. זו היתה תקופה בה הספורט היה פוליטי, קשור בטבורו למרכזי ספורט מושחתים, ושופטים היו אנשים עם עבודת בוקר מתישה, כרס והלוואה בשיער, שרק רצו לחזור הביתה בשלום.

והבית שלהם לא היה רחוק מהמגרש בו שפטו. חלקם זוהו עם אגודות או מרכזים, ומאמנים ידעו שיש מקומות שכמעט בלתי אפשרי לנצח בהם עם שופטי ומזכירות הבית. אבל לא אצל דוד דגן. כשדגן ניהל משחקים הוא נתן לקבוצות ולצופים את התחושה הכי חשובה בספורט: שהדברים מתנהלים בהוגנות. לדגן היה הידע, הסמכות, הפאסון, והמקצועיות, שאיפשרו לשחקנים להכריע את המשחק. כמעט לכל אורך הקריירה שלו מכבי ת"א שלטה בכדורסל הישראלי והוא עדיין נשאר נייטרלי ולא מזוהה. ההחלטה להרחיק את מוטי ארואסטי ומייק לארגי בגמר הפלייאוף הסוער של 1985 לאחר תגרה היתה מוצדקת. העדות של חבר המושבעים נמצאת ביוטיוב.

ההחלטה (יחד עם ראובן וירובניק ז"ל) לא להרחיק את לבאן מרסר לאחר אגרוף שנתן לתומר שטיינהאואר בגמר 1992 היתה שגויה. התקרית הזו, יחד עם תקרית לארגי שעלתה להפועל באליפות, הפכה אותו למכביסט בעיני אוהדי הפועל. אבל מדובר בטעות אחת משמעותית בקריירה מפוארת. אם לכדורסל הישראלי היה היכל תהילה, דוד דגן היה מקבל בו מקום של כבוד. יהי זכרו ברוך.