משלת אחדות אידיאולוגית

תוצאות הבחירות לכנסת ותחושת ה"פלונטר" מחייבות את כלל השחקנים בזירה הפוליטית לשקול מחדש את החלופות השונות, גם כאלה שנדחו באופן פומבי במהלך הקמפיינים ואפילו לאחריהם. אחת האופציות המעניינות שנדונה היא צירופה של מפלגת העבודה לקואליציה של המחנה הלאומי, צירוף שנתפס כהלחם מאולץ, אך בפועל נשען על מכנה משותף אידיאולוגי מפתיע, אך נרחב, בעיקר סביב חוק הלאום, החלת הריבונות על בקעת הירדן והביטחון הסוציאלי.

בחוק הלאום, שנחקק ביולי 2018, נכתב: "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". ובסעיף אחר של החוק נקבע כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".

החוק נראה כהד, אולי אף חיוור, לדברי בן־גוריון מ־1936: "אין העם הערבי והעם היהודי שווים בזכויותיהם בארץ ישראל. הזכויות שיש לערבים בארץ ישראל הן זכויות של תושבי הארץ, לא פחות ולא יותר. הזכויות שיש ליהודים בארץ שייכות ליהודים לא באשר הם תושבי הארץ, אלא באשר הם יהודים. והזכויות אינן רק ליהודי ארץ ישראל, אלא ליהודי כל העולם. כלומר: לעם היהודי בשלמותו. אבל אין זכויות לעם הערבי בשלמותו".

גם על הודעת נתניהו בעניין החלת הריבונות על בקעת הירדן מאפילים דבריו של יצחק טבנקין, ממנהיגיה הדגולים של תנועת העבודה: "נקודת המוצא שלנו היא: מדינת ישראל בארץ ישראל המערבית ומיעוט ערבי בתוכה... אנחנו נהיה מדינה חד־לאומית עם מיעוט ערבי, הנהנה מיחס הומניסטי ומשוויון אזרחי מלא... ערוץ הירדן, מן החרמון ועד ים סוף, רכסי ההרים ושפלת החוף - הם כאיבריו של גוף אורגני, שאין להם קיום עצמאי ונבדל כאשר קוטעים אותם. שלמות כזאת היא ארץ ישראל".

ובעניין הביטחון הסוציאלי, שאת דגלו הרימה מפלגת העבודה גם בבחירות האחרונות, יש להעיר שמצע הליכוד מבוסס על הרוויזיוניזם הדוגל בעקרון "חמש המ"מים"; מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. אפילו סיסמת הבחירות של העבודה - "בני אדם לפני הכל" - מופיעה במשנת ז'בוטינסקי: "כל אדם מוכרח להיות מלך בין מלכים. אם לאו - אין החיים כדאיים".

נראה, אפוא, שהעבודה יכולה למצוא מכנה משותף עם המחנה הלאומי, ולשאת יחד עימו בעול הכבד של הנהגת המדינה, לנוכח האתגרים הביטחוניים והכלכליים העומדים לפתחה.

ואם יתעורר החשש בקרב חברי העבודה שהם לא יוכלו להטביע את חותמם או לבטא ערך סגולי משלהם, הרי מפלגת העבודה חייבת לשוב ולהרים את דגל ההתיישבות החקלאית, ולהפיח רוח רעננה במגזר החקלאי השומר על אדמות הלאום. זהו תחום שאותו נטשה העבודה בהדרגה מאז בחירות 77', ולמרבה הצער, לא השכיל המחנה הלאומי למלא את החלל שנוצר.

איחוד מתבקש זה יותיר באופוזיציה את המפלגות שמשוחררות מ"הקיטבג האידיאולוגי", כהגדרתו של איש קדימה מאיר שטרית, ויהיה אפשר לקרוא לממשלה שתוקם "ממשלת אחדות אידיאולוגית". לשם כך על ראשי העבודה־גשר לאזור אומץ ולהשתחרר מחיבוק הדוב של התקשורת העוינת את המחנה הלאומי. יש לקוות שבהמשך כהונת ממשלה כזו, יקומו ח"כים מהמוטציה הפוליטית המתהדרת בשם כחול לבן, שיוותרו על התקשורת המלטפת וישובו אל כור מחצבתם.

יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל - עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת