להשקיע בחינוך הבלתי פורמלי

חוקרים ואנשי חינוך בכל העולם תמימי דעים לגבי חשיבות החינוך הבלתי פורמלי, ותרומתו העצומה לילדים ולבני הנוער. הוא מוריד את אחוזי הנשירה מבית הספר ואת הפשיעה בקרב בני נוער, ומצמצם את ההידרדרות לפשע ואת ההסתמכות על שירותי הרווחה בהמשך החיים. ברבות מהמדינות המתקדמות בעולם ניצב החינוך הבלתי פורמלי במקום גבוה בסולם העדיפויות, זוכה להשקעה נרחבת, ומושתת על מדיניות אחידה ותיאום מלא בין הגורמים הפעילים בתחום.

בבריטניה, בשבדיה ובהולנד מחויבת המדינה לספק מסגרות משלימות לילדים המעוניינים בכך. בניו־זילנד מעודדת הממשלה פיתוח מסגרות בלתי פורמליות באמצעות הקצאת תקציבי הקמה ותפעול לגורמים הרלוונטיים. באירלנד מחויבת הממשלה להקצות תקציבים לקידום הנושא ברשויות המקומיות, והיא אף מחייבת גורמים ברמה המקומית להכין וליישם תוכנית מקומית לקידום הנוער.

מדינת ישראל, לעומת זאת, מתקיימת ביקום נפרד. ממשלותיה מזניחות את התחום ואינן מקצות לו את המשאבים הדרושים. זו דוגמה קלאסית לחשיבה מוגבלת לטווח קצר, שכן הכספים המושקעים בחינוך הבלתי פורמלי חוסכים לאחר מכן הוצאות עתק בתחומי הרווחה והאכיפה.

תקציב ארגוני הנוער קוצץ מכ־51 מיליון שקלים בשנת 2018, לכ־30 מיליון בלבד ב־2019. התקציב שניתן לתוכנית "הנוער בוחר בערך כדרך", פרויקט הדגל השנתי של איגוד מחלקות הנוער ברשויות המקומיות, עומד על 3.5 מיליון שקלים בלבד. סכום זעום למדי ביחס לצרכים הלאומיים.

בשנת 2010 פרסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי חינוך לערכים, המתקיים בעיקר במסגרות הבלתי פורמליות, משפיע באופן משמעותי על התנהגותם של בני הנוער. מסקנה זו תאמה את המחקרים הקיימים בעולם, המוכיחים קשר מובהק בין היעדר מסגרות לחינוך בלתי פורמלי, לבין עלייה בשיעור "התנהגויות הסיכון" (סמים, אלכוהול ואלימות). מבדיקה שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת בתחילת העשור, עלה שבמגזר החרדי והערבי, היקף הפעילות המוצע קטן ביותר, ובפריפריה מורגש מחסור במתקני פנאי, תרבות וספורט.

אבל לא הכל שחור. ב־2011 אושר בכנסת תיקון לחוק הרשויות המקומיות, המחייב רשויות שיש בהן יותר מאלף ילדים ובני נוער למנות מועצת נוער מקומית ומנהל יחידת נוער. החוק אף מאשר להן לקבל השתתפות דיפרנציאלית בשכרו. זהו סעיף חשוב, אך כשמסתכלים על התמונה הכוללת, הוא בבחינת טיפה בים. ההשקעה בחינוך הבלתי פורמלי בארץ עדיין דלה מאוד בהשוואה למדינות מתקדמות.

אם מדינת ישראל דואגת לצעיריה ואינה מעוניינת להנציח את אי השוויון, היא חייבת להתחיל להשקיע הרבה יותר משאבים בחינוך הבלתי פורמלי. לא מדובר ב"צדקה" שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא בקיום חובה בסיסית ביותר, ובהשקעה שמחזירה את עצמה עם ריבית בהמשך הדרך.