"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
אין "מורשת", יש "מעצבי מורשת"

אין "מורשת", יש "מעצבי מורשת"

אבישי עברי
, עודכן

כש"ההגנה", תחת לחץ הכיבוש הבריטי, התחילה להילחם באופן אקטיבי באנשי האצ"ל ולהסגיר אותם לבריטים, מה שלימים נקרא "הסזון", נערכו כמה פגישות בין הנהגות שני הארגונים כדי לנסות לפתור את המצב ללא שפיכות דמים. באחת הפגישות, כך סיפר פעם ד"ר שלמה לב־עמי מהאצ"ל, הטיחו אנשי האצ"ל בנציג "ההגנה", משה דיין, מילים קשות, ואמרו לו כי "ההיסטוריה תשפוט אתכם". "מההיסטוריה אין לנו מה לחשוש", ענה להם דיין מייד, "אנחנו נכתוב את ההיסטוריה".

במידה רבה דיין צדק, ואנו רואים את ההבדל הזה בין ימין לשמאל עד היום. יש לימין יתרונות רבים; הפוליטיקה שלו מפוכחת וזהירה יותר, וכתוצאה מכך גם מוצלחת יותר במונחים יבשים של נתוני צמיחה, עלויות ביטחון וכדומה. אבל השמאל יודע לספר סיפור. השמאל כותב את ההיסטוריה. אין תחרות מימין לדומיננטיות של השמאל בקביעת סדר היום ולשליטתו באמצעים הנרטיביים: הספרות, העיתונות, התיאטרון, השירה והקולנוע. ההקשר לדברים הוא כמובן תחילתו של עוד נובמבר, והניצול הפוליטי המוחצן וחסר העידון של רצח רבין לטובת התעמולה הפוליטית של מחנה השמאל.

עצרת ההתחזקות של מה שנקרא פה "השמאל" (למרות שהקשר שלו לשמאל פוליטי רעוע ומדובר למעשה בקטגוריה סוציולוגית יותר מאשר פוליטית) התקיימה גם השנה, כמו בכל שנה בסתיו. ה"מנהיג" הנוכחי של ה"שמאל" נשא דברים וכך אמר: "מדינת ישראל לעולם לא תיכנע לשנאה. אזרחי ישראל לעולם לא ישפילו את מבטם מול סוכני השנאה. ילדי ישראל לא יגדלו יותר למדינה שחלק ממנהיגיה מקדשים את השנאה. אני לא אתן לשנאה לנצח. אתם לא תיתנו לשנאה לנצח. ישראל תנצח את השונאים. ישראל תנצח את השנאה".

כן, כן. זה ציטוט אמיתי, לא המצאתי. הוא באמת השתמש במילה "שנאה" שבע פעמים במהלך פסקת פתיחה בת 45 מילים. הסיבה לכך טמונה במסירות הטוטלית של השמאל לנרטיב שלו. מטרתה של העצרת הזאת היתה ונותרה קיבוע והנצחת המסר האחיד, המטיל על הימין בכלל, ועל מנהיגו זה שנות דור בנימין נתניהו בפרט, את האשמה המוחלטת ברצח רבין.

הימין כשל במאבק על מה שמכונה כאן "מורשת רבין", למרות שכל היסטוריון אובייקטיבי היה משרטט אותה בקלות לו היה מתבקש לעשות זאת. לרבין זכויות רבות, אבל מורשתו כוללת חתימה על הסכם שנוי במחלוקת שבעקבותיו נקלעה ישראל לגל טרור חסר תקדים. מותר וצריך להזכיר זאת. השמאל, לעומת זאת, המציא היסטוריה אלטרנטיבית, שהוא בונה ומטפח על בסיס יומיומי. ח"כים, שרים, עיתונאים ואנשי רוח חוזרים על המסר הזה ללא הרף: דמו של רבין הותר על ידי נתניהו, הימין רצח את השלום. זו סיבה מספיק טובה עבור הימין להדיר רגליו מן העצרת, אבל זה לא נותן לו פטור להיאבק על האמת; לא היה פה באמת שלום, והימין לא רצח.

בסופו של דבר, את ההיסטוריה לא קובעות העובדות, אלא האנשים שמספרים אותה. ובישראל, אלו מארגני העצרות, נואמי הכיכרות ומקריאי הפרומפטרים באולפנים. זה לא השתנה מימי משה דיין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...