אין "מורשת", יש "מעצבי מורשת"

כש"ההגנה", תחת לחץ הכיבוש הבריטי, התחילה להילחם באופן אקטיבי באנשי האצ"ל ולהסגיר אותם לבריטים, מה שלימים נקרא "הסזון", נערכו כמה פגישות בין הנהגות שני הארגונים כדי לנסות לפתור את המצב ללא שפיכות דמים. באחת הפגישות, כך סיפר פעם ד"ר שלמה לב־עמי מהאצ"ל, הטיחו אנשי האצ"ל בנציג "ההגנה", משה דיין, מילים קשות, ואמרו לו כי "ההיסטוריה תשפוט אתכם". "מההיסטוריה אין לנו מה לחשוש", ענה להם דיין מייד, "אנחנו נכתוב את ההיסטוריה".

במידה רבה דיין צדק, ואנו רואים את ההבדל הזה בין ימין לשמאל עד היום. יש לימין יתרונות רבים; הפוליטיקה שלו מפוכחת וזהירה יותר, וכתוצאה מכך גם מוצלחת יותר במונחים יבשים של נתוני צמיחה, עלויות ביטחון וכדומה. אבל השמאל יודע לספר סיפור. השמאל כותב את ההיסטוריה. אין תחרות מימין לדומיננטיות של השמאל בקביעת סדר היום ולשליטתו באמצעים הנרטיביים: הספרות, העיתונות, התיאטרון, השירה והקולנוע. ההקשר לדברים הוא כמובן תחילתו של עוד נובמבר, והניצול הפוליטי המוחצן וחסר העידון של רצח רבין לטובת התעמולה הפוליטית של מחנה השמאל.

עצרת ההתחזקות של מה שנקרא פה "השמאל" (למרות שהקשר שלו לשמאל פוליטי רעוע ומדובר למעשה בקטגוריה סוציולוגית יותר מאשר פוליטית) התקיימה גם השנה, כמו בכל שנה בסתיו. ה"מנהיג" הנוכחי של ה"שמאל" נשא דברים וכך אמר: "מדינת ישראל לעולם לא תיכנע לשנאה. אזרחי ישראל לעולם לא ישפילו את מבטם מול סוכני השנאה. ילדי ישראל לא יגדלו יותר למדינה שחלק ממנהיגיה מקדשים את השנאה. אני לא אתן לשנאה לנצח. אתם לא תיתנו לשנאה לנצח. ישראל תנצח את השונאים. ישראל תנצח את השנאה".

כן, כן. זה ציטוט אמיתי, לא המצאתי. הוא באמת השתמש במילה "שנאה" שבע פעמים במהלך פסקת פתיחה בת 45 מילים. הסיבה לכך טמונה במסירות הטוטלית של השמאל לנרטיב שלו. מטרתה של העצרת הזאת היתה ונותרה קיבוע והנצחת המסר האחיד, המטיל על הימין בכלל, ועל מנהיגו זה שנות דור בנימין נתניהו בפרט, את האשמה המוחלטת ברצח רבין.

הימין כשל במאבק על מה שמכונה כאן "מורשת רבין", למרות שכל היסטוריון אובייקטיבי היה משרטט אותה בקלות לו היה מתבקש לעשות זאת. לרבין זכויות רבות, אבל מורשתו כוללת חתימה על הסכם שנוי במחלוקת שבעקבותיו נקלעה ישראל לגל טרור חסר תקדים. מותר וצריך להזכיר זאת. השמאל, לעומת זאת, המציא היסטוריה אלטרנטיבית, שהוא בונה ומטפח על בסיס יומיומי. ח"כים, שרים, עיתונאים ואנשי רוח חוזרים על המסר הזה ללא הרף: דמו של רבין הותר על ידי נתניהו, הימין רצח את השלום. זו סיבה מספיק טובה עבור הימין להדיר רגליו מן העצרת, אבל זה לא נותן לו פטור להיאבק על האמת; לא היה פה באמת שלום, והימין לא רצח.

בסופו של דבר, את ההיסטוריה לא קובעות העובדות, אלא האנשים שמספרים אותה. ובישראל, אלו מארגני העצרות, נואמי הכיכרות ומקריאי הפרומפטרים באולפנים. זה לא השתנה מימי משה דיין.