עוד לא אבדה תקוותנו

אינני יודעת מי היא "רתיבה", לכאורה צעירה מאלג'יריה. לא הייתי כותבת עליה, אלמלא חבר מעיראק הפנה את תשומת ליבי לדף הפייסבוק שלה, וביקש לדעת אם מילות "התקווה" שפרסמה בעברית לצד תרגום בערבית הן נכונות. הגרסה הערבית כללה תוספת, שבה נאמר בין השאר שעמי כנען, מצרים ובבל ירעדו כאשר היהודים ינעצו את כידוניהם בחזותיהם, דמם ייגר וראשיהם ייערפו. "רתיבה" הצביעה על חשיבות לימוד ההמנון הישראלי בבתי הספר בעולם הערבי והמוסלמי, כדי שכולם יידעו מי הם הטרוריסטים האמיתיים ועורפי הראשים ויפסיקו לדרוש מהמוסלמים לשנות את תוכניות הלימודים שלהם ולהוציא מתוכן פסוקי קוראן.

הפוסט שלה זכה, בתוך פחות מיממה, לכ־100 אלף שיתופים ועשרות אלפי תגובות (ועוד היד נטויה). היא לא היחידה - נוסח דומה של ההמנון המזויף הופץ בשנה האחרונה ברשתות החברתיות, ואתר של משרד החוץ בערבית הפריך את הפרסומים. הגבתי לפרסום השקרי עם צירוף התרגום הנכון של ההמנון בערבית לדף של "רתיבה". זכיתי בתגובה לקללות עסיסיות, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שכמעט בכל מדינות ערב, כולל הפרגמטיות שבהן (דוגמת ירדן, סעודיה וגם הרש"פ), תוכניות הלימודים ממשיכות להכיל מסרי שטנה נגד ישראל והיהודים.

מנהיגי העולם הערבי שלטו במשך שנים בערוצי התקשורת וחינכו את אזרחיהם לשנוא את ישראל והיהודים, תוך האשמתם בכל תחלואי העולם. זו שיטה יעילה עבורם להסיט את תשומת ליבו של הציבור מהבעיות הפנימיות ולבצר את השלטון. היום אנו נמצאים בעידן אחר: הרשתות החברתיות מאפשרות לכולם להגיע למידע שהיה חסום עד כה, ליצור קשר עם ישראלים ולהבין שהם אינם מפלצות עם קרניים השותות את דמם של הערבים. ציפיתי מעשרות אלפי המגיבים שלא ילכו שולל אחר שקריה של "רתיבה" ושיגלו זאת אם יתרגמו את ההמנון בעברית באמצעות גוגל. אבל דומה ש"רתיבה" הצליחה לשקר להם כמו שמנהיגיהם שיקרו להם במשך שנים.

בחודש האחרון אנו עדים להפגנות רחבות היקף בעיראק ובלבנון, שאליהם הצטרפה בסוף השבוע האחרון גם איראן, שבהן קוראים המפגינים לשינוי הסדר הפוליטי מן היסוד. מנהיגי מדינות אלו הזדרזו להטיל דופי באותנטיות ההפגנות ולהאשים את ארה"ב, ישראל וסעודיה כמי שעומדות מאחוריהן. כמו אז, גם היום הם מטילים את האשם ב"אחר", כפי ש"רתיבה" וכל עשרות אלפי האנשים ששיתפו את דבריה, מנסים להתעלם מכך שמי שיורה במכוון בירי חי לעבר החזה של ערבים חפים מפשע ועורף את הראשים שלהם - בא מקרבם.

הקריאה של המפגינים במדינות ערב לנורמליזציה של החיים בארצותיהם עשויה להביא, שלא במכוון, גם לשחרור הדרגתי מהקיבעון ולפתיחות רבה יותר ביחס לישראל. זה עשוי לקחת זמן, אבל כשלעצמי, עוד לא אבדה תקוותי.