המתנה של הימין לבני גנץ

כלל ידוע בפוליטיקה הישראלית קובע כי השלם קטן מסך חלקיו, ועדיין יש מצבים שמצדיקים חיבורי מפלגות. העבודה ומרצ התאחדו השבוע, בידיעה שהחיבור אמנם מסכן שני מנדטים - אבל אחוז החסימה מסכן מפלגה שלמה.

נפתלי בנט, לעומת זאת, העלה בתחילה טענה לגיטימית: התמודדות בשני ראשים מימין לליכוד עשויה להיות מוצדקת, אם אחת משתי המפלגות תעניק בית לציבור הדתי־לאומי המתון ולימין הליברלי, ואלה לא יצטרכו להרחיק לישראל ביתנו או לכחול לבן. אבל החיבור לסמוטריץ' טרף את הלוגיקה הזו. שקד ובנט מלכתחילה עזבו את הבית היהודי מכיוון ש"תקומה" השתלטה על סדר היום שם, והנה הם שוב יחד.

יש הרבה היגיון בריצה נפרדת, בשתי רשימות, אם קיימים הבדלים אידיאולוגיים מובהקים בין שתיהן. זה גם סביר להחליט לרוץ יחד אם קיים חשש שאחת הרשימות לא תעבור את אחוז החסימה. אבל דומה שבנט ושקד בחרו באופציה השלישית. גם לבלוע דג שמבריח בוחרים ליברליים, וגם להסתכן בכך שיגורשו מהעיר, כלומר לא יעברו את אחוז החסימה.

זה בערך כמו שעמיר פרץ היה רץ עם תמר זנדברג מול ניצן הורוביץ שחבר לאיציק שמולי. גם הולכים בשתי רשימות קטנות, וגם מקטינים את הפוטנציאל האלקטורלי.

שתי מפלגות דתיות נערכות אפוא לריב בחודש הקרוב על אותו קהל יעד: ציבור דתי ימני בעל אוריינטציה חרד"לית, ואולי גם חלק מהזרם המרכזי של הציונות הדתית שמרגיש שאין לו מפלגה. המצביע הסרוג יתעסק עד יום הבחירות במשימה כמעט בלתי אפשרית: ימין חדש־תקומה לעומת הבית היהודי־עוצמה. מצא את ההבדלים. כל אחת תסביר שהיא־היא מפלגת הציונות הדתית. למה? כובע.

שתי רשימות בעלות אג'נדה דומה עומדות להתקוטט זו עם זו במקום עם השמאל במשך חמישה שבועות, אך ורק בגלל שרפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' לא הסתדרו או כי נפתלי בנט לא מוכן לשבת עם איתמר בן גביר. אף אחד לא יזכור בסוף את הסיבה, אבל התוצאה היא שני חלקים שסכומם יקטן.

הקרב בין בנט־שקד־סמוטריץ' לבין רפי פרץ־איתמר בן גביר הוא התקוטטות על סיפונה של אונייה הנושאת שתי מפלגות דומות מאוד במהותן, אך שונות בהרכבן האנושי. כל שנותר לראות הוא מי יפיל את מי למים, כלומר מי לא יעבור את אחוז החסימה. שימו לב מה קורה: הימין עומד לזרוק לפח כמעט בוודאות ארבעה מנדטים בגלל הפיצול, ובוחרי ימין ליברלי עלולים לחפש להם בית חדש. מה שבטוח, הימין שמימין לליכוד עלול לתת מחר לבני גנץ, ודרכו גם לשמאל, מתנה.