ימי הקורונה: בחזרה לקרנטינה?

מה אנחנו יודעים באמת על התפרצות נגיף הקורונה? למרות מאמצי התקשורת והרשויות, קשה לעצור את אי־הוודאות, הדיס־אינפורמציה ותיאוריות הקונספירציה. עבור שירותי הבריאות, זו שעת מבחן. האם משרד הבריאות נוהג יד קשה או רפה בהיערכות ובהתמודדות עם הנגיף? האם בדיעבד נגלה שהמערכת התעוררה מאוחר מדי, או שמא יתברר שהיה מדובר בסערה בכוס תה (סיני), והשימוש באמצעים כמו בידוד ומניעת כניסה לארץ - היו מופרזים.

קבלת החלטות בתנאי אי־ודאות היא תורה בפני עצמה, והצלחתה נמדדת בדרך כלל בדיעבד. יש שיאמרו כי עדיף להיזהר מאשר להצטער, שעדיפה פגיעתם הרעה של בידוד ומניעת כניסה לארץ, על פני תחלואה ותמותה של יושביה. אין ספק כי אלה אמצעים קיצוניים, אך באופן מפתיע - בפרט עבור מדינה שמורגלת במצבי חירום - השימוש בהם מבוסס על חקיקה ארכאית ונושנה. ההיסטוריה מלמדת כי יש לנקוט משנה זהירות בהישענות על חקיקה זו.

בתקופה העות'מאנית פקדו מחלות מידבקות ומגיפות את הארץ. הידועה שבהן היתה מגיפת הכולרה. הטורקים הקימו תחנות הסגר (קרנטינה), כדי למנוע או לעכב את העברת המחלה. שיעורי תחלואה והמגיפות פחתו בתקופת המנדט, הן בשל השיפור באמצעי הסניטציה, והן בשל החקיקה המנדטורית שהעניקה סמכויות לשלטון הבריטי בארץ בכל הקשור לטיפול ובידוד של חשודים בנשיאת מחלות. חקיקה זו השיגה לכאורה תוצאות חיוביות, אך מטבעה, כחקיקה האופיינית לשלטון זר הכופה מרותו על האוכלוסייה המקומית, ובמציאות שבה שירותי הבריאות ממילא אינם מיטביים, היא היתה דרקונית, ולא שיקפה מחויבות לזכויות האזרח.

כפי שהראיתי במחקריי, הבריטים עשו שימוש בכלי אכיפה מתחום בריאות הציבור לצורך מטרות שכלל אינן קשורות במניעת חולי: למשל העתקת זרם העולים מיפו לחיפה (מטעמים כלכליים), ולעיתים פשוט כדי להפגין עוצמה ולאותת לאוכלוסייה המקומית מי "בעלי הבית".

אך למרות שהחקיקה המנדטורית בתחום בריאות הציבור לא איזנה בין צורכי בריאות הציבור ובין זכויות האדם, וחרף העובדה שהיא נוצלה לצרכים זרים, היא עודנה בתוקף. פקודת בריאות העם משנת 1940, גם אחרי התיקונים שהוכנסו בה, עדיין מעניקה לריבון סמכויות דרקוניות. חלק מסעיפיה נשען על לשונם הארכאית של מנסחי הפקודה, דוגמת הביטוי "מוכתר הכפר", או אזכור מחלות שכבר אינן אנדמיות בארץ. זו הפקודה שמאפשרת לנקוט גם כיום אמצעים קיצוניים, בייחוד בעת מגיפה. מכוחה של הפקודה הותקן כעת צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (בידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף־2020.

אך יש משהו שניתן לעשות היום, ולא בדיעבד. בחלוף 80 שנה מאז נחקקה הפקודה, רצוי לקבוע דבר חקיקה חדש, הנשען על הידע הרפואי העכשווי. המילה "מגיפה" מחדירה פחד בלב, ומכאן קצרה הדרך להטלת אמצעי כפייה. דווקא בעיתות משבר ובתנאי חוסר ודאות, רצוי שהסמכות הניתנת לרשויות תישען על חקיקה עדכנית, שתאזן בין הצורך לשמור על בריאות הציבור ובין זכויות היסוד של הפרט (חופש התנועה, כבוד, חירות ופרטיות). חקיקה כזו תחזק גם את אמון הציבור במערכת הבריאות, ואת היענותו להנחיות המערכת - מתוך הסברה ולא מתוך כפייה.

ד"ר אייל כתבן הוא משפטן, ביואתיקאי והיסטוריון של הרפואה ושל המשפט, מרצה בכיר במרכז האקדמי פרס