מה המצע: על המחבר והמפריד בשמאל ובימין

הסעיף הראשון במצע של כחול לבן הוא דווקא זה שבכלל לא כתוב בו. המפלגה שחרתה על דגלה את פסילת נתניהו כערך ראשון במעלה, חיברה מצע ארוך ומפורט העוסק כמעט בכל תחום הנוגע להתנהלות המדינה. אולם הקמפיין שלה, מאז הקמתה לפני כמעט שנה, עוסק אך ורק בדבר אחד: נתניהו. לדידם הוא השמש שסביבה נעים כולם במעגלים, והדבק המחבר בין חבריה, שהקשר ביניהם היה רופף למדי בלעדיו.

עיון במצע כחול לבן נראה במבט ראשון כמו מסמך רציני ומקיף, אולם די במבט שני בו כדי לקבוע שהנוסח הכללי והמעורפל נועד להעניק לראשיה מרחב תמרון רב באשר להתייחסויותיהם לנושאים השונים שעל סדר היום. כך, למשל, מתאפשר לצביקה האוזר, המתנגד לתוכנית שתי המדינות ותומך בסיפוח הבקעה, לשבת תחת אותו פרק מדיני עם יעל גרמן, התומכת באופן נלהב בהקמת מדינה ערבית נוספת ומתנה סיפוח כלשהו בהסכמה בינלאומית ומו"מ מדיני. המצע מכיל את כולם, אבל למעשה ריק מתוכן.

אם מתעלמים מנתניהו, מתגלה לפתע שכחול לבן היא מפלגה שאינה יודעת לאיזה כיוון ללכת, וההבדלים המוצהרים בין ראשיה לבין מעשיו בפועל של נתניהו, מינוריים למדי. ובכל זאת ישנם כמה הבדלים, בעיקר בתחום המדיני. כחול לבן מסרבת להגדיר את עצמה כמפלגת שמאל, אולם עמדותיה המדיניות שמאליות יותר מהליכוד. בני גנץ כבר הצהיר לא פעם שהוא אמנם בעד החלת ריבונות על יישובי יו"ש, אולם יש לעשות זאת בהסכמה בינלאומית רחבה, כלומר לנוע בתהליכים מדודים יותר ומתחשבים יותר באומות העולם והעולם הערבי. בנושא הכלכלי והחברתי אין כמעט הבדלים, למרות ניסיון הליכוד להציג את כחול לבן ככזאת התומכת במדיניות סוציאליסטית של ההסתדרות. גם בנושא הביטחוני ההבדלים קטנים, כאשר ראשי כחול לבן אמנם תוקפים את מדיניות נתניהו ברצועת עזה, אולם מתנגדים לכיבוש מיידי של הרצועה ואפילו להפסקת העברת הכספים לחמאס.

למפלגת הליכוד אין מצע. נתניהו סבר מהרגע הראשון שמדובר במסמך מיותר, וכי מעשיו והחלטותיו הם למעשה המצע של הליכוד. בהקשר הזה יש לומר שאין ממש ליכוד. יש את נתניהו. ב־2009, כשסבר שטוב יהיה להקפיא את הבנייה ביו"ש - מפלגתו זרמה איתו. עשור אחר כך, כשהוא מבקש להחיל עליהם ריבונות - מפלגתו תיסחף איתו שוב. לכל קוטביות שלא יכוון, הליכוד יהיה שם איתו, יעמוד לצידו ויתמוך בו. גם האחד שניסה אחרי שנים לקרוא תיגר על הנהגתו - הובס בפריימריז ומיהר ליישר קו. כמו כחול לבן, לליכוד אין עמדות מובהקות בנושא דת ומדינה, וכמפלגת שלטון תפקידה לדאוג לגשר בין המרכיבים האחרים בקואליציה שאצלם מדובר במהות. הסיעות החרדיות מחד, ישראל ביתנו ומרצ מאידך.

ההבדלים העיקריים בין ימינה לליכוד הם בנושא המדיני. בתהליכים כמו תיקון מעמד בית המשפט, הקדימה מפלגת הימין בראשות בנט את הליכוד, אולם כעת ההבדלים בנושאים אלה מינוריים. בנושא המדיני הפער נותר בכך שימינה היא כרגע המפלגה היחידה בכנסת המתנגדת לתוכנית שתי המדינות.

העבודה־גשר־מרצ די ויתרו על הדגלים האזרחיים שאפיינו את מרצ עד כה, וההתמקדות היא בעיקר בנושא הכלכלי והמדיני. עמיר פרץ, יו"ר המפלגה, מציע כיוון כלכלי אחר לעומת נתניהו או גנץ, ונוטה יותר לשמאל הכלכלי, הסוציאליסטי, של ריכוזיות ממשלתית, פיקוח מחירים, ויד שלטונית חזקה שתנווט את כוחות השוק.

הסיעות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, מיקדו את תוכנית העבודה שלהן בנושא שמירת המסורת, צביון המדינה, השבת, הגיור וכו'. החידוש המרכזי בתוכניתן העדכנית הוא ההשתייכות המופגנת והבלתי מסויגת למחנה הימין ולתמיכה בנתניהו ובו בלבד כראש הממשלה.

הרשימה הערבית המשותפת גם היא עברה עדכון גרסה בבחירות האחרונות, כשהתברר לקברניטיה שהנושאים האזרחיים, רווחת הציבור הערבי, המלחמה באלימות ועוד, חשובים לציבור הערבי לא פחות, וכנראה אף יותר, מהנושאים הלאומיים והלאומניים שעליהם דיברו כל השנים.