1. לא, ביבי הוא לא קוסם. הוא הקמפיינר הטוב ביותר שהיה כאן. אבל כזה שלא מאוהב בטייטל של עצמו, אלא בא לעבוד עבורו כל יום מחדש. ההנחה הרווחת, שהולכת ומתקבעת מאז פורסמו מדגמי הטלוויזיה, מהללת את ההחלטה שקיבל רה"מ לרדת אל השטח. זה נכון, אבל לא מדויק.
קמפיין מבורדק ולא עקבי. יעלון, גנץ, לפיד ואשכנזי // צילום: אי.אף.פי
פירות החריש העצום שנתניהו קצר במאות הכנסים שבהם ביקר בחריצות מעוררת פליאה לא הגיעו רק מהאנשים שפגש במהלכם (הרי מדובר בכמה עשרות אלפים לכל היותר). ההצלחה העיקרית רשומה ביכולת הפנומנלית של אנשי הצוות להדהד את המסע הזה 24/7 בעולמות הדיגיטל, תוך זיקוק מסרים מושלם. כך, גם מי שלא זכה לחזות במנהיגו מקרוב, היה שותף לחוויה הסוחפת בשידורים החיים ברשתות החברתיות. תוסיפו לזה רשימת ליכוד ממושמעת וצוות קמפיין נטול אגו אך ממוקד משימה - וקיבלתם קמפיין מנצח.
2. מול צוות הילדים המבריק שעמד לרשות נתניהו, בלטו בהיעדרם האמא והאבא של קמפיין כחול לבן. עוצמת הכאוס ששרר בחבורה שליוותה את גנץ, נחשפה באולפני המדגמים כבר במוצאי יום הבחירות. וכך, עוד בטרם סיימו קמיל פוקס ומנו גבע את דבריהם, חרבות היועצים נשלפו ומחול ההאשמות יצא לדרך.
שיקוף עגום לקמפיין מבורדק, לא עקבי ועתיר מסרים סותרים. אז נכון, ביבי יש רק אחד ובני הוא לא בנימין. זה עדיין לא מצדיק את העובדה שגנץ לא השכיל להתמסר למנהל אחד ולתת בו את אמונו. במקום זה קיבלנו יועץ אסטרטגי שמתכתש עם יועץ אישי, שלא סופר מנהל קמפיין, ועוד לא הזכרנו את הלוחשים לשאר חברי הקוקפיט. בקיצור, במקום כחול לבן קיבלנו קשקוש צבעים אחד גדול.
3. דרעי תמיד נחשב לילד הפלא של הפוליטיקה הישראלית, אבל במערכת הבחירות הזו הוא היה המבוגר האחראי של גוש הימין. הוא ניהל קמפיין ישיר, לא נגטיבי, לא מתלהם ולא מנסה לרצות, ששיאו בסרטון שזכה ליותר ממיליון צפיות ושילב בצורה נפלאה מסורתיות, ציונות וטונות של סנטימנטליות. אך יותר מהכל - דרעי הצליח לחבק את ביבי מבלי להיפגע. וזה היה אתגר לא פשוט. להבדיל מיהדות התורה, אצלה פול המצביעים ידוע מראש, ש"ס נלחמת כל פעם עם הליכוד על אותם מצביעים (ע"ע מסורתיים ותושבי הפריפריה). העקביות והשקט השתלמו לאריה. לא סתם הוא קיבל למחרת הבחירות זמן איכות אקסקלוסיבי עם נתניהו לפני ישיבת הבלוק הראשונה. אצלו השלם גדול מסך חלקיו. לנפתלי בנט נותר רק לקנא.
4. יש דמיון בין ימינה לעבודה־גשר־מרצ: קמפיין אמיתי לא היה שם. בעיקר משום שמדובר ביותר נציגים מאשר מנדטים של רסיסי מפלגות שסתמו את האף, סגרו את האוזניים ועצמו את העיניים כדי להישאר על הגלגל הפוליטי. אם בדרך אפשר גם להשפיל את הילד/ה הפחות מקובל/ת בחבורה - אז למה לא (ביי סתיו, צ'או איתמר). יש רק הבדל אחד: ימינה בצד הנכון של המפה הפוליטית.
5. בימים האחרונים שלפני הבחירות נערך מצעד מועמדים לאולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו. זו היתה צריכה להיות שעתם היפה של המראיינים, שמותקפים המון ולא תמיד בצדק, אך רובם נכשלו. שום מהות, אפס תוכן. רצף שאלות ילדותי שהפך למופע ריאליטי מביך שעוסק בסרטונים, בגמגומים ובמי יתקשר למי ראשון. רכילות לפני הכל. וכך, דווקא בחסות התקשורת הפייק הופך למציאות. ואחר כך באים בטענות למועמדים שנכשלים ביצירת סדר יום. נאה דורש, נאה מקיים.
* הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה, בעלי משרד משעל־ורניק
