"חוק נתניהו": מסך הבערות של כחול לבן
ב־1484 קיבל הפרלמנט האנגלי את "חוק התואר המלכותי" (titulus regilus). החוק ביטל בדיעבד את נישואיהם של אדוארד הרביעי ואליזבת וודוויל בשנת 1464, בנימוק שאליזבת ואמה הפעילו כשפים כדי לגרום למלך להינשא לה, לאחר שהוא הבטיח נישואים לאחרת. תוצאת לוואי של ביטול הנישואים היתה הכרזה על צאצאיהם כבלתי חוקיים, וכך הפך ריצ׳רד השלישי למלך אנגליה. תוצאות לוואי ממין זה אינן אמורות להשפיע על עמדות של חברי הפרלמנט בעניינים עקרוניים, כך הוסבר, ואילו תוקפם של נישואים שהושגו באמצעות כישוף הוא נושא עקרוני מאין כמותו.
המסורת הפרלמנטרית הזאת עלולה להתחדש בקרוב גם בכנסת. מעיקרה, היא בלתי הוגנת. על פי תפיסת היסוד המכונה, בעקבות ג'והן רולס, "צדק כהוגנות", אמור חוק לנבוע משיקולים כלליים הצופים פני עתיד. כדי לקבל תוצאה משפטית הוגנת, יש לשאול באופן כללי "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", ולהציב את הנשאל מאחורי מסך של בערות, המונע ממנו לדעת על מי תחול תשובתו. משחקי היפוך תפקידים, מלמדת אותנו המגילה, הם מתכון בדוק לבדיקת ההוגנות.
יש היגיון פנימי בהעדפה של מועמדים הנתונים מעבר לכל חשד של הפרת חוק. בוחריו של ליברמן מביעים לאחרונה העדפה חזקה כזאת. עם זאת, במרבית מדינות העולם לא מונעים מן הבוחרים את האפשרות לבחור כנשיא או כראש ממשלה גם במי שהועמד לדין, או אפילו הורשע בפלילים. זהו המצב בבריטניה, בארה"ב, וכמעט בכל מדינה דמוקרטית אחרת. לא ידוע לי על שום מדינה בעולם שקבעה שעצם ההחלטה של גורם ברשות המבצעת להעמיד לדין אדם, פוסלת אותו מלהיבחר כראש מדינה. שאר המדינות חשבו, מן הסתם, שמגבלה כזאת נותנת בידי ממלא תפקיד בלתי נבחר כוח לקבוע את השלטון.
גנץ, ליברמן ואחרים מבקשים, אם כן, להדגיש את החשיבות היתרה שהם מייחסים לניקיון כפיים, מעל ומעבר לנהוג בשאר מדינות העולם. ניחא. אבל מי שחושב שהחוק שהם מציעים עומד באמות מידה מינימליות של הוגנות, צריך לקבל כהגיוני גם את התרחיש שהציע שר המשפטים אמיר אוחנה: שהכנסת הנוכחית תקבל חוק המאריך את תקופת הצינון לרמטכ"לים לשעבר ל־15 שנה. חוק אפשרי כזה לא ינומק בשיקולים פרסונליים, כי אם בנימוקים נוקבים בעלי תחולה אוניברסלית, ממשפחת ה"לא יעלה על הדעת", והוא יחול החל מן הכנסת הבאה, כדי שלא ייחשד ברטרואקטיביות, חלילה.
ואף על פי כן, אילו היתה מוגשת עתירה של ראש הממשלה נתניהו או של תנועתו בשל חוק היפותטי כזה, המסקנה המשפטית הראויה בעיניי היתה שיש לדחות את העתירה מחוסר שפיטות. חיזוק נוסף של המגמה להציב את בתי המשפט בתפקיד של פוסקים אחרונים בכל השאלות של ניהול ענייני המדינה והציבור - נראה בעיניי כתקלה ציבורית קשה אף יותר מחוק אישי, פסול ככל אשר יהיה. הגינות בסיסית יש לתבוע, בראש ובראשונה, מחברי בית המחוקקים עצמם.
פרופ' רון שפירא הוא נשיא המרכז האקדמי פרס