אופטימיות היא שם המשחק
משבר הקורונה תפס את האנושות לא מוכנה. אותי, כג'ודאי, זה תפס בתזמון הכי גרוע שיש: בשיא הכושר, במומנטום חיובי אחרי שתי זכיות במדליות זהב, בעיצומם של אימונים מסביב לשעון ורגע לפני תחרויות חשובות בדרך למשחקים האולימפיים בקיץ. והופה - קיבלתי עצור.
לפעמים קשה למביטים מהצד להבין איך נראה סדר יום של ספורטאי בדרך לאירוע הכי גדול שיש. משעה שש וחצי בבוקר ועד סוף היום אני על הרגליים. שלושה אימונים ביום, בין לבין פיזיותרפיה, טיפולים והכנות לקרבות. אין לי דקה לעצמי, הכל למען מטרה אחת.
כל התחרויות עד סוף אפריל כבר בוטלו, ואני מתאמן תחת מגבלות שרק הולכות ומתעצמות - עד למצב שאפשר להתאמן רק בבית. מצד אחד אני מקפיד על הנחיות משרד הבריאות, כי הבריאות שלנו חשובה יותר מהכל, ומצד שני עושה הכל כדי לשמור על שגרת אימונים. זה דורש המון יצירתיות, אבל זה היופי בלהיות ישראלי, לא?
אני עורך המון שיחות וידאו משותפות עם חברי הסגל והצוות כדי להישאר בעניינים ומבצע אימוני כושר ביתיים שנבנו במיוחד על ידי אורן סמדג'ה וצוות האימון. זה דורש ממני הרבה מוטיבציה ומשמעת עצמית.
אני מקפיד לצאת להליכה משותפת עם אשתי. אנחנו נושמים אוויר ונהנים מהביחד שלנו. גם ברגעים לא פשוטים בחיים אפשר למצוא את החיוביות ולדעת למנף את הסיטואציה לטובתנו, אם רק נסתכל על הדברים בצורה מעט שונה.
תזכרו: אופטימיות היא שם המשחק.
שלכם, פיטר