המאבק של אדלשטיין - ערכי

על פי הפרסומים, במסגרת מגעי האחדות הטילו בכחול לבן וטו על חזרתו של אדלשטיין לתפקיד יו"ר הכנסת. לטענתם, התפטרותו במפגיע לאחר החלטת בג"ץ, וחוסר נכונותו לכנס את המליאה לצורך בחירת יו"ר קבוע, הוא מעשה חסר תקדים הדורש את הרחקתו. האם דרישה זו לגיטימית? מה עומד על הפרק?

לכאורה, שיקולים של אחדות האומה צריכים לגבור על שיקולי נוחות פרסונליים. אולם חשוב בהקשר זה להבין את שהתרחש בשבועות האחרונים. בשל המבוי הסתום שבו מצוי הפרלמנט הישראלי לאחר בחירות שלישיות בשנה האחרונה, רקחו כחול לבן קואליציה לשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים ולחקיקה פרסונלית, וזאת על מנת למנוע מנתניהו ומגוש הימין להרכיב ממשלה.

היה זה ניסיון למהלך אנטי־דמוקרטי, שעלול היה להוביל אותנו למשבר חוקתי מסוכן. אבן הראשה למהלך זה היתה סילוקו של יו"ר הכנסת הזמני יולי אדלשטיין. אדלשטיין ניסה למנוע מהלך זה, השמאל פנה לבג"ץ, והשתלשלות הדברים וסופם ידועים לכל.

עתה, נוח לשמאל לבצע פרסונליזציה של ההתרחשויות הפוליטיות והמשפטיות, מתוך תקווה כי אדלשטיין יופקר. אולם, אין מדובר במאבק אישי של אדלשטיין, אלא במאבק ערכי ועקרוני על דמותה של מדינת ישראל. מאבק זה מתנהל בעצימות משתנה מקום המדינה ועד ימינו אנו.

עם זאת, מלומדים ופרשנים רבים הבחינו, כי בעקבות המהפך של בחירות 77' וניצחון הימין בפוליטיקה, החל השמאל להשתמש באופן גובר ומתגבר בבג"ץ לקידום ערכיו ומטרותיו. חלק משופטי בג"ץ - כמו הנשיא לנדוי והשופט ויתקון - גרסו כי החוק בכלל לא העניק לבג"ץ סמכות להתערב בהליכי הכנסת, וכי לכנסת מנגנוני פיקוח פנימיים משלה.

עוד הזהיר לנדוי, כי מעורבות בג"ץ בקלחת הפוליטית תוביל לפוליטיזציה של בג"ץ עצמו. אולם הנשיא שמגר והשופט ברק, שהובילו את בג"ץ באותה תקופה, לא שעו לאזהרות. למעשה, זה חטאו הגדול של אדלשטיין - התנגדותו להתערבות בג"ץ בהליכיה של הכנסת.

גם הניסיון להציג עימות זה כחסר תקדים חוטא לאמת. כך, למשל, הוציא בג"ץ בשנות ה־80 צו מוחלט כנגד יו"ר הכנסת שלמה הלל, כי יגיש במליאה הצעות חוק גזעניות של ח"כ מאיר כהנא. למרות החלטת בג"ץ, המשיך הלל בסירובו ואף דאג לשינוי התקנון. כשחזר כהנא לאכוף את ההחלטה דרך פקודת הביזיון, נסוג בג"ץ לאחור, תוך שהוא מתרץ כי אין המדובר בצו אופרטיבי.

כניעה לתכתיבי כחול לבן בעניין אדלשטיין עשויה להביא קרוב לוודאי לשלוש תוצאות: הראשונה, שפוליטיקאים מהימין יחששו להילחם על ערכיהם, שמא יופקרו אחר כך לחסדי השמאל. השנייה, שהשמאל ימשיך להקצין את דרישותיו באמצעות פוליטיקה של פסילה פרסונלית המוכרת לנו כבר היטב. והשלישית, שבהיעדר כוח מתנגד, השמאל ימשיך לעשות שימוש פוליטי בבג"ץ.

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ופילוסופיה של השפיטה