יום השואה בצל המגיפה: הסבל שלהם מכניס אותנו לפרופורציות

זה באופן ברור תחילתו של שבוע מצוין כדי להבין אם וכמה באמת קשה לנו. כולנו נגררים לקטר (במה שהיה פעם שיחות בתי קפה והפך להיות שיחות "בתי־זום") ולהתלונן על כמה קשה, כמה נורא, כמה אסון וכמה מאז בריאת העולם לא היה סבל כזה.

והנה מחר, בערב יום הזיכרון לשואה והגבורה, כולנו ניזכר מה זה קשה באמת ומה הן פרופורציות.

גם אני כבר חטאתי וכתבתי בתחילת הקורונה שאני גר ב"גטו בבלי", כי הרי אסור לי לצאת, ואם אעבור את הגבול השכונתי - שוטרים עם נשקים יעוטו עלי, אז בעוד יממה ניזכר כולנו איך נראה גטו אמיתי וכמה מסובך היה לחמוק ממנו. וגם היה החבר מהעבודה שברגע של הומור אמר לי - זאת שואה, אבל עם המון אוכל.

אז כנראה לא, למרות שגדולים ממני כבר אמרו שזה האסון החמור ביותר מאז ימי הביניים - זו לא שואה. זה כנראה בעיקר אירוע שמחייב פרופורציות. נכון, זה לא ממש פשוט, להם בשנות ה־40 האיומות היו מרדכי אנילביץ' וחנה סנש, ולנו יש את גבי ברבש ואת קרן מרציאנו שמשחירים את חיינו בכל ערב.

בבית יש לנו "משפט פרופורציות" ידוע. בכל פעם שאחד הילדים מזדעק כי יש איזו תקלה באינטרנט, או חס וחלילה נגמר הקטשופ, אנחנו אומרים: "תתקשר לדני (שם בדוי) וספר לו על זה". מאז שהבן שלו נהרג בתאונה האיומה והמיותרת ההיא, אנחנו מבינים שיש בעיות - ויש בעיות. זה לא שלא הבנו את זה קודם, אבל הסיפור של דני היה כל כך עצוב, שהוא הכניס איזו מידתיות לחיים שלנו. ואני מניח שזה מה שיקרה לרבים מאיתנו השבוע. כן, אנשים מתרסקים כלכלית, רבים לא יחזרו לעבוד ולא מעט אנשים חולים, חלק גם מתים. אבל זה לא דומה לשום אסון שואתי.

אנחנו אפילו נתגעגע לכמה מהאלמנטים של הקורונה. מה, לא נתגעגע לחפש ביצים בכל העיר? לא נתגעגע לנחמדות של כולם? לסאונד של הציפורים שהחליף את הטרטור של צופרי המכוניות? ואומר לכם בטוח למי נתגעגע - לאחרוני ניצולי השואה שהולכים ונעלמים מחיינו. אל רבים מהם המדינה התאכזרה בחייהם, ונתנה להם לחיות בעוני ובבדידות, רבים אחרים מתים עכשיו לבד, כי אסור להתקרב אליהם, ולנו נורא קשה - כי נגמרו הביצים בסופר. בואו נירגע.