ביום שישי השבוע יחול "יום הנכבה", שאותו מציינים הפלשתינים בכל שנה כדי לתאר את "אסון" הקמת ישראל, ובעיקר את לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים, תוצאת המלחמה שיזמו מדינות ערב נגד ישראל ערב הכרזת עצמאותה. לפי נתוניה הרשמיים של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב (אונר"א), בראשית שנות ה־50 היא נחלצה לתת מענה לצרכים של כ־750 אלף פלשתינים, אף שגם מספר זה נתון לוויכוח. מתווך האו"ם בארץ ישראל מנה בתקופה זו רק 427 אלף, ובהם 360 אלף שנזקקים לסיוע.
האם אתם יודעים מהו מספר הפליטים היהודים שגורשו או ברחו מארצות ערב בגין אותה הכרזת עצמאות? ובכן: 850 אלף.
אני לא עורכת כאן תחרות קורבנות, אלא מצביעה על נרטיבים הפוכים. אף שכבר ב־1948 היתה סוכנות או"ם שתפקידה לטפל בכל פליט באשר הוא פליט (UNHCR), עבור הפלשתינים הוקמה סוכנות פליטים חדשה ובלעדית. הסיבה לכך היא הלחץ האדיר שהפעילו מדינות ערב על האו"ם, מתוך מטרה להנציח את בעיית הפליטים כחלק מהמאבק במדינת ישראל. זאת, למרות העובדה שבדו"ח מחקר של המכון ללימודים פלשתיניים בביירות, עלה כי מרבית הפליטים הערבים לא גורשו בזמן המלחמה, וכ־68 אחוזים מהם עזבו את בתיהם בלי לראות חייל ישראלי.
מספר הפליטים הפלשתינים לא הפסיק לצמוח עם השנים, והוא עומד כיום על כ־6.5 מיליון איש המפוזרים בין הגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, לבנון וסוריה, לפי נתוני אונר"א. בניגוד לכל פליט אחר, ובאופן חסר תקדים, מעמד הפליטות הפלשתינית עובר בירושה מדור לדור ומונע כל סיכוי להסדר פרגמטי עבורם. כאן תלוי המפתח להבנת הנרטיב: אויבי ישראל לא התכוונו מעולם לסייע לאותם פליטים אומללים.
כדי להבין את גודל האבסורד, יש להכיר את סיפורם המקביל של הפליטים היהודים ממדינות ערב: בשנת 1945 חיו ברחבי המזרח התיכון כמיליון יהודים. שנים ספורות לאחר מכן נותרו אלפים בודדים. הכרזת העצמאות הביאה למנוסה של מאות אלפי יהודים מביתם באישון לילה עם הבגדים שעל גבם, כשהם מותירים מאחור מורשת ותרבות יהודית עשירה. מאז ועד סוף שנות ה־60 חלק מהקהילות היהודיות שעוד נותרו - גורשו, וחלק נאלצו לעזוב עם הזמן בשל חוקים נוקשים והתעמרות מצד השלטונות. אבי, יליד מרוקו, היה אחד מהם.
בסתיו 1963, אחרי שש שנות פעילות מחתרתית בתנועת הנוער החלוצית "דרור", נודע לאבי שעליו לעזוב מייד את מרוקו מפני שהשלטונות עמדו לעצור אותו. ללא כל התראה מוקדמת, הוא הוברח לצרפת על ידי "המסגרת" (ארגון מחתרתי מטעם המוסד), ומשם הגיע לארץ. אבא שלי השיל את הפליטות מאחור. כמו חבריו, הוא התמסר לנטילת גורלו בידיו, בתוך מדינה של פליטים - שזה היה האתוס המכונן שלה. הוא לא חיכה שיקימו לו, ולא ביקש שיטפלו בו ובצאצאיו.
מבלי להמעיט בסבלה של האוכלוסייה האזרחית שנאלצה להיעקר מביתה אחרי 1948, מקץ שבעה עשורים ה"נכבה" הפכה לנרטיב של פליטות נצחית, המשרת את המאבק בישראל באמצעות תביעת שיבה, שפירושה המעשי הוא חיסול ישראל כמדינה יהודית.
עו"ד שני לוסקי־לוי היא דוברת ומנהלת קשרי החוץ של StandWithUs