לא לעצור רגע לפני הניצחון

עסקת החטופים שישראל נתנה לה את הסכמתה היא צעד חשוב בדרך להשבת הבנים הביתה -והפעם מדובר באימהות, ילדים ועוללים. לדאבון הלב, ביתם של רבים מהם נחרב במתקפה הרצחנית של חמאס, וגם חלק מבני המשפחות לא שרדו. אבל החטופים ישובו לחיק עמם המקבל אותם בחיבוק חם ואוהב.

השבתם הביתה היא המעט שהמדינה - שהפקירה אותם לגורלם ולא העניקה להם הגנה וביטחון - יכולה לעשות למענם. זהו צעד מתבקש, הזוכה לתמיכה נרחבת בדעת הקהל. לכן צריך לחשוק שפתיים נוכח הוויתורים הכרוכים בעסקה זו והרוח הגבית שהיא עשויה להעניק לחמאס, ולהמשיך הלאה.

אבל מאליה עולה השאלה - לאן עכשיו? מבחינת חמאס, התשובה ברורה: "התגלגלות" אלי הפסקת אש קבועה וסיום סבב העימות הנוכחי, תוך שחמאס מוסיף לקיים את שלטונו ברצועת עזה - הן בדרום הרצועה, שבו לא פעלו כוחותינו, ובעתיד, עם נסיגת צה"ל מן הרצועה, גם בעיר עזה ובסביבותיה.

זה, ככל הנראה, הוא ההיגיון שהנחה אתיחיא סינווארלהסכים לעסקה. מדובר אמנם בפסיכופת רצחני, שחיי אדם, גם חיי העזתים, לא מעלים או מורידים מבחינתו. ובכל זאת, לסינוואר יש תוכנית פעולה סדורה ומטרות שהוא מבקש להשיג. בראש ובראשונה - לצאת כמנצח, ולענייננו, כמי ששרד, הוא וארגונו, במתקפה הישראלית שנועדה להביא לחיסול חמאס ולסילוקו מעזה. שרידות ארגונו - גם אם במחיר הרס הרצועה ומותם של אלפים מתושביה - הוא, אפוא, תמונת הניצחון שהוא מבקש.

החשבון של סינוואר, ושל קטאר הפועלת מטעמו ובעבורו, פשוט: הם בונים על דינמיקה שתתפתח בשטח - שבה ההפוגה בקרבות, ההתדיינות על העסקות שבדרך, לחץ בינלאומי הולך וגובר ועייפות בצד הישראלי, יובילו להפסקת אש קבועה ולנסיגת צה"ל מעזה. אם זהו ההיגיון של סינוואר וזוהי מטרתו, הרי על ישראל לעשות הכל כדי שהדבר לא יעלה בידו.

עסקת החטופים באה שעה שצה"ל נמצא על סף השגת הכרעה בקרב. למרות החששות המוקדמים, המהלך הצבאי מתנהל היטב ומשיג את מטרותיו. העיר עזה כותרה מכל עבריה, וכוחות צה"ל הולכים ומשתלטים עליה. דוברי הצבא והממשלה הבטיחו כי צה"ל ימשיך גם אל דרום הרצועה, ושכשהדבר יקרה - תחוסל יכולתו של חמאס לפעול ככוח צבאי מאורגן, להבדיל מטרור של בודדים, ונוסף על כך - יקרסו מערכות הממשל שלו, שבאמצעותן הוא שולט ברצועה. אלא שעל סף הכרעה, גובר החשש כי זו תישמט מידינו.

יותר מדי פעמים בעבר הקרוב והרחוק הגיעה ישראל אל סף הכרעה וניצחון, ועצרה ברגע האחרון, חמש דקות לפני השעה 12. לכל זכורה אמרתו של דוד בן־גוריון בסיומה של מלחמת העצמאות, על אודות ה"בכייה לדורות" - החלטת הממשלה לדחות את ההצעה שהביא בפניה, לפתוח במהלך צבאי שנועד להביא לשחרור ירושלים ולכיבוש יהודה ושומרון.

דוברי הצבא והממשלה הבטיחו כי צה"ל ימשיך גם אל דרום הרצועה, ושכשהדבר יקרה - תחוסל יכולתו של חמאס לפעול ככוח צבאי מאורגן, להבדיל מטרור של בודדים, ונוסף על כך - יקרסו מערכות הממשל שלו, שבאמצעותן הוא שולט ברצועה. אלא שעל סף הכרעה, גובר החשש כי זו תישמט מידינו

ישראל, כידוע, סיימה את מלחמת העצמאות בלא שהשתלטה על יו"ש, ואגב גם על רצועת עזה, שאותן יכולה היתה לכבוש בשלביה האחרונים של המלחמה. כך גם במלחמת יום כיפור, שבה עצרנו, תחת לחץ אמריקני, בטרם הוכרעה והוכנעה הארמייה השלישית, שהיתה מכותרת בידי כוחותינו. בכך אפשרנו למצרים לחגוג "ניצחון" שלא היה בקרב עם ישראל. ולבסוף, כך גם במלחמת לבנון השנייה, שבה הופסקה האש שעה שחיזבאללה היה מצוי בעמדת נחיתות למולנו וספג אבדות ונזקים כבדים.

יש הרואים במלחמה המתנהלת בעזה משום "מלחמת עצמאות ותקומה" של דורנו, שהרי היא עשויה לקבוע את גורלנו במרחב ל־75 השנים הבאות. דווקא משום כך, אסור לעצור רגע לפני ההכרעה ובטרם יושגו מטרות המלחמה, שרק הן יבטיחו לנו ביטחון וישיבו את ישראל אל דרך המלך, שעליה היתה מצויה ערב 7 באוקטובר.