עדיין מריחים את התרגיל המסריח

ב־1990 יזם מנהיג המערך שמעון פרס תרגיל שמטרתו היתה הבעת אי אמון בממשלה שמיר השלישית, שבה כיהן כשר החוץ. חלקו הראשון של התרגיל עלה יפה. ב־15.4.1990 נערכה בכנסת הצבעת אי אמון, ובה הובסה הממשלה. היה זה המקרה היחיד שבו נפלה ממשלה בישראל בהצבעת אי אמון. תפקיד הרכבת הממשלה החדשה אכן הוטל על פרס, אך הוא נכשל בניסיונו. לאחר כישלונו של פרס הטיל הנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הממשלה היוצא יצחק שמיר. המהלך הכושל שיזם פרס זכה לכינוי "התרגיל המסריח", שניתן לו על ידי יצחק רבין. ממשלתו הרביעית של יצחק שמיר זכתה באמון הכנסת לפני 30 שנה בדיוק, ב־11.6.1990, אך פירותיו הבאושים של התרגיל המסריח מלווים אותנו עד היום.

אפשר לקבוע שאלמלא התרגיל שיזם פרס, ספק אם היתה נולדת לעולם "המהפכה החוקתית" שפגעיה משבשים את החיים הציבוריים בישראל גם אחרי 30 שנה. כדי "לייצב את המערכת החוקתית" קיבלה הכנסת ה־12 בשלהי כהונתה שלושה חוקי יסוד מהפכניים. ב־3.3.1992 התקבל חוק יסוד: חופש העיסוק בתמיכת 23 חברי כנסת ללא מתנגדים; ב־17.3.1992 התקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ברוב של 32 חברי כנסת לעומת 21 מתנגדים ונמנע אחד; ב־18.3.1992 התקבלה ברוב של 55 לעומת 32 גרסה חדשה של חוק יסוד: הממשלה, הידועה בשם "חוק הבחירה הישירה". שני חוקי הזכויות לא התקבלו אלא כאתנן שבא להבטיח קבלת רוב לחוק הבחירה הישירה.

השינוי בשיטת הממשל הביא לשלוש בחירות ישירות של ראש הממשלה, אך כפי שצפו מתנגדיו הוא ערער את יציבות המערכת הפוליטית והחוקתית ובוטל ב־2001.

חוקי חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו לא בוטלו ואפשרו "מהפכה חוקתית" בראש ובראשונה בשל "פסקת ההגבלה" הכלולה בהם. כך, בפסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נאמר כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". נוסח זה אכן אפשר לביהמ"ש העליון לפסול סדרה ארוכה של חוקים על סמך פרשנות שנויה במחלוקת של המושגים "ערכי מדינת ישראל", "תכלית ראויה" ו"מידה שאינה עולה על הנדרש". בפרשנות מרחיקת לכת של החוקים בפסק דין "המזרחי" מ־9.11.1995 קבע ביהמ"ש העליון כי לכל חוקי היסוד יש מעמד עדיף על חוקים אחרים. זאת, בניגוד להלכה שהיתה מקובלת עד אז.

הפרוטוקולים של ישיבות המליאה ושל ישיבות ועדת חוקה, לצד עדויות רבות של המעורבים בתהליך, מצביעים בבירור על כך שהמחוקק לא התכוון כלל למה שמפורש בשמו. על כך מעיד גם מספר המצביעים על חוקי 1992. אין אפוא מנוס מהמסקנה שמדובר בתעלול הונאה, שבו הפך עצמו ביהמ"ש העליון למחוקק על. וכך, מה שנולד בעקבות התרגיל המסריח ולא היה אלא ספח לרפורמה הכושלת של הבחירה הישירה, מכתיב עד עצם היום הזה את כל אורחות חיינו.

פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש ביה"ס למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט