יש למה לצפות מפארגו

1 גם ללא קהל, אירוח הפיינל פור נותר פקטור משמעותי. לכן הניצחון של מכבי ת"א בקלאסיקו - שכנראה הבטיח לה את המקום הראשון בתום העונה הסדירה - לא היה רק ניצחון של יוקרה ושליחת מסר, אלא כזה ששווה פיינל פור ביד אליהו.

לפני המשחק דיברו על אקס מכבי בהפועל ירושלים, אבל דווקא לאקס של ירושלים במכבי היתה משמעות גדולה יותר. אמארה סטודמאייר משך תשומת לב בגלל הצהרה ברשתות החברתיות והפרות בידוד, אבל חזר לליגה כפקטור משמעותי בהרבה משהיה לפני הפגרה ויש לו חלק גדול בניצחון.

ג'רמי פארגו, מצידו, הוא סיבה לאופטימיות ירושלמית, כי אם ככה הוא שיחק בהופעת הבכורה שלו באדום, שבוע אחרי שהצטרף לאימונים ואחרי שלושה חודשים ללא כדורסל, הוא עדיין יכול להתברר כמהלך הגאוני של העונה.

2 מעירוני נס ציונה ציפינו להרבה. נכון, שלושה משחקניה הזרים עזבו, אבל היא הצליחה לשים יד על הזר הכי משמעותי שנחת כאן - קמרון אוליבר. בתוספת רייבונטה רייס, שהוכיח את עצמו העונה באילת, היא נראתה כמועמדת לפיינל פור, אך בפועל, חוץ מאשדוד היא הקבוצה היחידה בבית התחתון שלא ניצחה עד כה (3:0).

מה לא עובד שם? לנס ציונה יש בעיה קשה בהגנה, שסופגת כ־90 נקודות במשחק, אבל זה בעיקר האופי. גם בהפסד בהארכה באילת (ריצת 0:14 של המארחת) וגם בהפסד למכבי חיפה (ריצת 4:28 של חיפה במחצית השנייה) ראינו תופעת התפרקות. ואוליבר? הוא בינתיים מספק מספרים, אבל לא השפעה על הקבוצה.

3 מכבי חיפה היתה קבוצת צמרת לפני פגרת הקורונה. בפגרה היא איבדה את כל הזרים שלה, ובהם מלך הסלים של הליגה (ג'יימס יאנג) ומלך האסיסטים (גרגורי ורגאס). העניין הוא שבניגוד לחולון, למשל, היא הנחיתה במקומם זרים איכותיים.

אנדרו אנדרוז היה העונה שלישי בטבלת מלך הסלים בטורקיה, ולג'ראיי גרנט ורג'י אפשואו יש רקורד אירופי מוכח. אלא שבתקופת הכנה וחיבור כה קצרה קשה להגיע לתוצאות מהירות. לכן, בשניים וחצי המשחקים הראשונים זה נראה רע, אבל במהפך במחצית השנייה מול נס ציונה כבר ראינו את הפוטנציאל והכלים שיש בירוק.