אלף גוונים של רעב
תתפלאו, אבל במובנים רבים, השר הנגבי צודק. הציבור הרחב לא רעב לפת לחם, והמוני בית ישראל לא מתגלגלים ברחובות, מכוסים בשמיכות מלוכלכות. אפשר לצאת לרחוב בלי לחלוף על פני אינספור פושטי יד, כמו במדינות עניות בעולם השלישי.
אני יודע את זה, כי ראיתי בחיי הקצרים רעב אמיתי וחשתי אותו. בילדותי הייתי עד לרעב המוני במחנות בסודן, וראיתי גם מוות כתוצאה מתת־תזונה. חלפתי על פני אנשים עם בטן נפוחה, גוססים אל מותם. הרעב, או "אי־ביטחון תזונתי" בישראל או בעולם המערבי, שונה בתכלית. חשוב שתדעו: הרעב שאותו חוויתי, זה שביחס אליו אמר הנגבי "חארטה", שונה וזר למציאות הישראלית.
רוב הציבור מבין זאת, ובכל זאת כדאי שהשר הנגבי יתהה על מהירות ועוצמת התגובה לדבריו. הלוא בדרך כלל הישראלים לא אוהבים מתריסים וצדקנים באמצע מלחמה. כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות; זמן להתאחד ולהסתופף תחת הדגל, לא לריב. איש מאיתנו לא אוהב ביקורת קולנית על הקברניטים והמפקדים בזמן שחיילים נמצאים עמוק בשטח האויב, בשדה קרב מדמם, בעיצומה של מלחמה שגובה קורבנות. אחרי המלחמה אפשר למחות, למתוח ביקורת חריפה על מהלכים טקטיים או על תפקוד הדרג המדיני והצבאי, להקים ועדת חקירה, ולזעוק.
אני סבור שמשהו דומה מתרחש עכשיו: הציבור מרגיש שהוא בחזית המלחמה, בלב־ליבו של שדה קרב דומם, מול אויב לא נראה, והוא גם מדמם עד כה בשקט, כלכלית ומורלית. חוסר האונים מעיק זה כמה חודשים, ועתיד נורמלי - העולם שהורגלנו אליו - לא נראה באופק. גם מצבו הכלכלי של הציבור, כידוע, לוט בערפל.
זה הרקע שמסביר את התגובה והמחאה. זו לא סתם חגיגה פוליטית על פליטת פה. אם יש משהו שגורם לחרדה של משפחות בישראל ויוצר תחושת רעב, הוא אי־הוודאות וחוסר האונים היומי שיצרה הקורונה. אובדן השליטה על שגרת החיים, ותחושת המחנק באוויר הפתוח. אני עדות לכך. סוף חודש אצלי הוא קפיצה למציאות אחרת, מסע במנהרת זמן עצובה וכואבת. הטלפון מהבנק, הצ'ק שחלילה חוזר, המבט הבוהה מול פקידת הבנק. אני עוד לא רעב לפת לחם, אבל מרגיש כמו רבים אחרים את הרעד. לכאורה, אנחנו זוג עובדים. שנינו אקדמאים. ארבעה ילדים מתוקים. מציאות הקורונה הפכה את חיינו, וכמונו יש עוד רבים, רבים מאוד.
אמירתו של הנגבי פילחה את הצד הפגוע, החרד, של הלב ולחצה על עורק חוסר הוודאות. על כך הוא ספג ביקורת, גם מבוחריו. המילה "חארטה", גרסה עממית, מבטלת כל כך, ל"קשקוש" או "הבלים", נגעה במקום רגיש. היא עוררה את הרושם שהחוט שחיבר בין הציבור לקובעי המדיניות התנתק; שאבדה הקליטה, אולי אפילו משבר מנהיגות.
והנה, ככל שהקורונה מסרבת לעזוב, המילה "אין" הופכת לאורחת קבועה בבית. שם למעלה אולי לא מכירים את ה"אין" הזה, שנאמר בהיסוס ובהתכווצות בטן, את הפחד היומי הזה שקורע כל חלקה בגוף. על איתותי המצוקה האלה אסור היה להנגבי לענות, כלשונו, ב"חרטא".