דה וויס ישראל
,עודכן
לאחרונה התעורר שיח מעייף סביב שירת ההמנון הלאומי במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל. השאלה המרכזית בו: האם הקפטן - ולא משנים דתו, זהותו או שורשיו - חייב לדקלם את מילות "התקווה" בתחילת כל משחק?
על פניו מדובר בשאלה לגיטימית. אלא שאם ניכנס לעובי הקורה, נגלה שזה פשוט לא מעניין. מה רוצים מאיתנו, אוהדי הכדורגל, שבסך הכל משתוקקים להעפיל לטורניר גדול אחרי 50 שנה. יובל. חצי מאה. איך שלא נגדיר את פרק הזמן הזה, מדובר בנצח במונחי ספורט.
ונניח שביברס נאתכו, מהגדולים שצמחו כאן, עומד יחד עם חבריו לפני התמודדות מכריעה בפלייאוף העלייה ליורו, "מרשה לעצמו" החוצפן לא לזמזם את מילותיו של נפתלי הרץ אימבר - ושולח פצצה לחיבורים שמעלה אותנו לאולימפוס. האם מישהו יזכור את הדיון הזה? האם מישהו לא ישמח בגלל שהקפטן הצ'רקסי לא גרם לכיסא של השופט אייל ברקוביץ' להסתובב?
נאתכו. אחד משלנו // צילום: אלן שיבר
התשובה היא לא. פה זה לא דה וויס ישראל, גם לא בית ספר למוסיקה. כדורגלנים לא צריכים לשיר, אלא לשחק כדורגל. האוהדים כאן צמאים להצלחה. וגם לדיוטי פרי, בדרך לשלב הבתים. אנחנו רוצים לקפוץ ולצרוח בהצלחות כחול־לבן, כששחקן שלנו כובש. וממש לא אכפת לנו מי זה יהיה. אנחנו משתוקקים להיות חלק מהחגיגה בבמה המרכזית של אירופה. נמאס להסתפק בתואר המפוקפק "השישית באירופה" ולחתום קבע במקום הרביעי או החמישי במוקדמות. אנחנו רוצים להיות כמו כולם. או לפחות כמו איסלנד.
ב־8 באוקטובר, אם הקורונה תאפשר זאת, הנבחרת וקפטן נאתכו יתייצבו בסקוטלנד לאחת המשימות החשובות בתולדות הכדורגל הישראלי. בואו נגזום את השיח המיותר הזה ונתרכז בעיקר. בואו נאפשר לשחקנים שמייצגים אותנו - יהודים, ערבים וצ'רקסים - לנקות את הראש לקראת הרגע שעשוי להביא אותנו למקום שעליו תמיד חלמנו. אם זה יקרה - כולנו נשיר יחד, בלחן עממי, 'אל־אל ישראל'.
יוסי חי חנוכה
בן 35, נשוי למיטל ואבא לארבל ואורי רכז צלמים, חוטא גם בכתיבה על טכנולוגיה. לשעבר עורך ספורט
