אנחנו חומת המגן, מרגישים שהפקירו אותנו

בימים טרופים אלו של גל קורונה שני, אני, במעבדה שלי, מהווה את חומת המגן של הילדים שישנים במיטות שלהם בבאר שבע, של מוכר הפלאפל בנתיבות ושל הגננת משדרות. העבודה שלנו בפענוח בדיקות קורונה היא זו שמאפשרת להשאיר את המשק פתוח עד כמה שאפשר.

אני בן 33, עובד מעבדה בכיר בבית החולים סורוקה, נשוי ואב טרי לזוג בנות מקסימות. את השירות הצבאי שלי עשיתי בסיירת גולני ואני אוהב את המדינה הזאת, באמת אוהב. בלי גרם ציניות. וכשכל הצונאמי הזה של הקורונה הגיע לבית שלי ולמדינה שלי, הבנתי שאני נקרא לדגל.

אני עובד כל יום 16 שעות כבר חודשים, בודק אלפי בדיקות בלחץ של זמן. קל זה לא.

תעשו ניסוי קטן: קחו עט ותחזיקו אותו ביד ישרה במשך שעה־שעתיים. זה המאמץ והריכוז שנדרש ממני שעות בתוך המנדף במעבדה, כשאני לבוש במיגון מסורבל ומחמם. כמוני עובדת גם נורית שנושקת לגיל הפנסיה. ולמרות הקושי הרב, נחנו מקבלים את זה באהבה. כי אנחנו אוהבים את המדינה הזאת. כי אנחנו מבינים שזה המחיר שמישהו צריך לשלם בשביל שהמשק יישאר פתוח.

אבל בשביל מקבלי ההחלטות אנחנו רק שורה סטטיסטית על דף אקסל שכותרתה מספר הבדיקות ביום. אף אחד ממקבלי ההחלטות במשרד הבריאות לא בא אלינו למעבדה להגיד מילה טובה, לבדוק אם צריך לשפר משהו. אנחנו כבר חצי שנה קורסים תחת הנטל. מתי באתם להסתכל לנו בעיניים?

למרות המחיר, ההקרבה, הסיכון האישי והמשמעות של העבודה הזו, אנחנו מקבלים מהמדינה הזאת, שאנחנו כל כך אוהבים, כתף קרה, שלא לומר התעלמות.

נחנו שוכבים על הגדר כדי להשאיר את המשק פתוח. בתת־תקינה עשינו את הבלתי אפשרי, לבדוק עשרות אלפי דגימות, יום אחרי יום, בתגמול מצחיק, שלא לומר עלוב. בלי לראות את הסוף ומה אנחנו מקבלים בתמורה.

איך אני אמור להוביל אחריי אנשים למלחמה הזאת, כשאלו היושבים במשרד הבריאות ובמשרד האוצר מתעלמים מהקיום שלנו? אין לי מושג איך אני מגיע ככה לחורף, אני רק מתפלל שיהיה לי מספיק כוח לא לקרוס.

לבדיקות הללו יש מחיר אישי. כשאני בא הביתה אחרי 16 שעות עבודה (במקרה הטוב), הבנות שלי כבר ישנות. אשתי כבר לא רוצה לשמוע אותי, ואומרת לי "אפילו את המינוס בבנק אתה לא מצליח לסגור עם השעות האלה, עדיף שתשמור על הבנות ואני אלך לעבוד... תפסיק להיות פראייר, אף אחד לא רואה אתכם".

ואני בכלל לא מדבר על הכאב הפיזי... על זה שקולגה שלי כבר חודש לא מסוגלת לאכול עם סכו"ם בגלל דלקת בגידים עקב עבודה מאומצת. ועדיין היא מגיעה לעבוד, כי אין מישהו אחר. לא שיניתם את התקינה מאז 1996, כשהייתי בכיתה ד'.

עכשיו אנחנו מפסיקים לשבת בשקט, ודורשים הגדלת תקנים ושיפור תנאי השכר כדי לעודד אנשים להגיע לעסוק במקצוע ולהתגייס למלחמה הבאמת חשובה הזאת. ומעל הכל - שיח אמיתי, כן ומקצועי נטול פופוליזם, בלי "פתרונות" שכל תכליתם היא הוספת כמה לייקים לדף הפייסבוק של ח"כ זה או אחר.

הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור, משה לוי הוא עובד מעבדת קורונה