משבר התקציב: המצב הכאוטי טבוע בתרבות הפוליטית הישראלית

שוב עלתה על סדר היום השאלה אם להקדים את הבחירות או לא. 

ישראל דומה מבחינה זו לבריטניה ושונה מארה"ב. ההיגיון הפשוט אומר כי מפלגת שלטון לא תרצה לקצר את כהונתה, ומאותה סיבה אופוזיציה תצדד תמיד בהקדמת בחירות. אולם המקרה הישראלי אינו מתאים לכללים הפשוטים הללו. 

מפלגות שלטון העדיפו שוב ושוב להקדים בחירות. כמעט תמיד נכזבה תוחלתן, ולעיתים אף איבדו את השלטון. כך אירע למפלגת העבודה ב־1977, ב־1996 וב־2001. הליכוד כשל ב־1992, ב־1999 ובאפריל 2019. 

קדימה איבדה את השלטון ב־2009 בעקבות הקדמת בחירות יזומה. רק פעם אחת, הליכוד בראשות שרון ב־2003, יצאה מפלגת השלטון נשכרת מהקדמת בחירות.

במקרים אחרים יזמה מפלגת השלטון הקדמת בחירות, אך לא הרוויחה מכך דבר אף שלא שמטה את הגה השלטון. 

תקדים בן־גוריון כבר ב־51'

כך קרה פעמיים לבן־גוריון (1951 ו־1961) כאשר מפא"י הפסידה מנדטים, אחד ב־1951 וחמישה ב־1961.

מאבק חכם ועיקש נגד הקדמת בחירות ניהל ראש הממשלה שמיר ב־1984. 

הקרב הגיע עד שערי בג"ץ, והוכרע לרעת הליכוד רק לאחר שמליאת הכנסת הדיחה את יו"ר ועדת הכנסת מטעם הליכוד, משום שניצל את זכותו שלא להעלות לדיון את הצעת החוק לפיזור הכנסת. 

המאבק של הליכוד אמנם כשל ולבסוף הוקדמו הבחירות. תוצאתן, תיקו גושי, אכן הבהירה עד כמה צדק שמיר בהתנגדותו להקדמת הבחירות.

דוגמה הפוכה אפשר לקחת מאהוד ברק, שהקדים את הבחירות לראשות הממשלה ב־2001. 

ממשלתו אמנם הצטמקה, צלעה וקרטעה, אולם לא נפלה. "אתם רוצים בחירות?", הקשה הגאון הפוליטי, "אני מוכן לבחירות!", הוסיף ושבר את שיא הכהונה הקצרה ביותר בראשות הממשלה. שרון הנחיל לו תבוסה משפילה, פער של 26 אחוזים, ומכאן החל ברק להידרדר פוליטית עד שנפל לתהום והתרסק.

הנימוק הרווח של ראשי ממשלה בזכות הקדמת בחירות, הוא הקושי העצום לנהל מדינה בתנאים של הצקה והטרדה, עם רוב זעום ושברירי בכנסת, או אפילו בעמדה של ממשלת מיעוט.

המצב הכאוטי הזה טבוע וחקוק בתרבות הפוליטית הישראלית, מעין מצב טבע. 

כל הממשלות, כולל אלה בראשות בן־גוריון ובגין, קרטעו, צלעו, רטטו, הושפלו ונרדפו עד צוואר, ובקושי שרדו.

לכאורה מצביעה נכונותה של מפלגת שלטון להקדים בחירות על אמונתה וביטחונה, אולם יותר מכך מעידה על חולשה מנטלית, פאניקה, רפיון ואי־עמידה בלחצים. 

חזיונות שווא ומשאלות לב

בצר להם מסתמכים חסידי ההקדמה על סקרים, תעתועי שכל, חזיונות שווא ומשאלות לב.

במקרה הנוכחי הקדמת בחירות תהיה מטופשת במיוחד, נטילת הימור עצום בתנאי אי־ודאות. 

רבים בציבור מתמודדים פסיכולוגית עם משבר הקורונה דרך הטחת האשם בשלטון, ובעיקר בראש הממשלה. כך מונעים הם מעצמם תחושות מודעות של אין אונים וחידלון, אל מול קטסטרופה בלתי נשלטת. 

בחירות במצב של נגיף משתולל מכעיסות, מרגיזות, מרתיחות את הדעת ונתפסות כמטרד וכמניפולציה שלטונית מיותרת. 

הקורונה האיומה מעסיקה כרגע את הבוחר הממוצע יותר מסוגיות כפסקת ההתגברות, ההתנחלויות, החלת הריבונות, הגולן ועתיד ירושלים. די בכך שחלק הארי של הפוטנציאל האלקטורלי של הימין לא יגיע לקלפי, כדי לגרום לתבוסה. אסור להסתמך על נסים ונפלאות, וגם נתניהו אינו קוסם כל־יכול. הוא ניצח אמנם באופן מרשים בארבע מערכות בחירות - 1996, 2009, 2013, 2015 - אולם בחמש הפעמים הנותרות לא השיג ניצחון ברור.

המסקנה שלי היא חד־משמעית: אפשר לאיים בהקדמת בחירות כטקטיקה פוליטית, אסור להקדים אותן.

פרופ' גולדברג הוא מומחה במדע המדינה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו