המורשת של גביזון עדיין חיה וקיימת

רות גביזון הייתה גאונה במשפט ומגדולי הוגי הדעות של ישראל. גביזון ניחנה ברוחב ידיעות, חריפות, מקוריות ומעל הכול היגיון בריא והבנת החברה הישראלית. תכונות אלה מצאו ביטוי במחקרים, הרצאות ובפעילות אקדמית וציבורית. מחקריה עסקו בנושאים מורכבים ורגישים הנוגעים לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, זכויות אדם ואזרח ולאיזון הראוי בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת.

מתוך המגוון הרחב של פעילויותיה הציבוריות לאורך השנים בולטים ניסוח האמנה ביחד עם הרב יעקב מדן בסוגיית יחסי דת ומדינה, כהונתה בוועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה, שמצאה כשלים וליקויים בהתנהלות הדרג הצבאי והמדיני, ובמינויה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני לבחינת עיגון זהותה היהודית של ישראל ב"חוק הלאום". גביזון המליצה להימנע מחקיקתו מתוך הבנה כי הדבר עשוי להגביר את הפילוג והמחלוקת בעם. אולם משנחקק החוק, התנגדה גביזון לביטולו על ידי בג"ץ מאותו הטעם.

עמדתה היתה עקבית, שכן הכירה את השסעים והמחלוקות המאפיינים את החברה והפוליטיקה הישראלית וגם את מגבלות הכוח המשפטי והסכנות הטמונות באקטיביזם השיפוטי. גביזון נודעה כמתנגדת מוצהרת למהפכה החוקתית של הנשיא אהרן ברק, שבה נטל לעצמו בית המשפט העליון כוח רחב לבטל חוקים בלי הסמכה מפורשת בחוקי היסוד. גביזון טענה כי סמכות זו אינה מעוגנת במציאות החוקתית וכי פסק הדין בעניין בנק המזרחי הוא בגדר "נבואה המגשימה את עצמה".

על רקע זה, סוכל מינויה לבית המשפט העליון בשנת 2004 בתואנה שיש לה "אג'נדה", ויש שמשערים כי שברק חשש ממינוי אישיות משפטית בעלת שיעור קומה התומכת בריסון שיפוטי שתסכן את הישגי בית המשפט המהפכני שלו. עם זאת, המורשת של גביזון בדבר הצורך בריסון שיפוטי עדיין חיה וקיימת בוויכוח הציבורי בישראל ומרבית מהמבקרים את האקטיביזם הם מתלמידיה.

הכותב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי, ופילוסופיה של השפיטה.