מי מעכב את החמרת הענישה נגד מתעללים

לא הספקנו לנשום מתמונות הזוועה מגן הילדים ברמלה, והנה מגיעה מנת זעזוע נוספת מחולון. אירועים כאלה חוזרים ועולים בשיח הציבורי בשנים האחרונות, ונדמה שעוד לא נמצא פתרון מניח את הדעת שירתיע מתעללים וימנע את הקורבנות הבאים.

ח"כ אופיר כץ מהליכוד הניח הצעת חוק לפני יותר משנה, בדרישה לקבוע מינימום עונש מאסר בפועל למתעללים בחסר ישע: פעוטות וילדים, קשישים בבתי אבות, חוסים במוסדות. החוק בא לתקן מציאות שהגיעה לכדי הפקרות: בבדיקה של פסקי הדין בעשור האחרון, מתברר שברוב המקרים השופטים מסתפקים בחיוב בקנס כספי, בפיצוי למשפחה ובעבודות שירות. רק לעיתים נדירות ניתן גם עונש מאסר. למעשה, ההרתעה לא קיימת במערכת המשפט הישראלית, ולפעמים המתעללים אף חוזרים לעבוד בתחום. הצעתו של ח"כ אופיר כץ נועדה להחמיר את הענישה, כאמור גם במקרים הקשים של התעללות בקשישים ובחסרי ישע אחרים, ובכך לחזק באופן משמעותי את ההרתעה.

אך הצעת החוק נתקלת בחומה במשרד המשפטים, ובראשו שר המשפטים אבי ניסנקורן. אנשי משרד המשפטים עמלים כדי למנוע את שינוי החקיקה כדי לשמור על שיקול דעת רחב לשופטים, ולא להגבילו כפי שדורש במקרה הזה המחוקק. הורי הילדים שעברו את ההתעללות הקשה בגן ברמלה הפגינו ליד ביתו של שר המשפטים ניסנקורן. הם קראו בגרון חנוק מדמעות להחמרת הענישה ולהרתעה משמעותית. המחאה כמעט לא מקבלת סיקור תקשורתי, וההורים הבטיחו להמשיך במאבקם.

ניסנקורן נוהג להתהדר בשליחותו כמגן שלטון החוק וטוען ש"משרד המשפטים הוא חומת המגן של הדמוקרטיה הישראלית". אבל כאן זכויות המיעוט באמת נרמסות; האם הזכות לחיים ולביטחון של חסרי הישע לא נספרת אצל שר המשפטים והפקידות הבכירה של משרד המשפטים?

הצעת החוק עלתה בוועדת השרים לחקיקה ונפלה. היא נדחית פעם אחר פעם על אף הצהרותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתומך בהצעת החוק ודורש לקדמה. הדיונים בתוך משרד המשפטים מתקיימים, ושר המשפטים מתעקש לתת אפשרות להמיר את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, ואילו חבר הכנסת אופיר כץ מתעקש לקדמה כלשונה.לפני שבוע פרסמתי במדור זה מאמר שעסק בוועדת הבדיקה הממשלתית לבחינת מח"ש, שהיתה אמורה לשוב לפעילות אבל מטורפדת על ידי שר המשפטים. היום מדובר בהצעת חוק שתרתיע מטפלים אלימים, שמנצלים את כוחם ואת חוסר האונים של קורבנותיהם ותעשה צדק עם אלה שלא יכולים להם.

במקום לאפשר למחוקק ליצור את ההרתעה המתבקשת בחוק, שר המשפטים מתמסר להגנה בחירוף נפש על האוטונומיה של השופטים. כאשר ניסנקורן מתפקד כחומה בצורה מפני כל ביקורת על מערכת המשפט, היועץ המשפטי לממשלה וניגודי עניינים של שופטים, בסוף הוא גם מטרפד חוקים שאמורים לשמור ולהגן על אלה שהכי זקוקים לו. אבל בימי קורונה וכאוס פוליטי הוא גם מצליח לדלג בין הכותרות ולהותיר את הנושא ללא טיפול הולם, ובלבד שמאום לא ייגרע מכוחה של מערכת המשפט.