אין לנו די כוח אדם - והמדינה מפנה לנו עורף

אני עובדת 30 שנה במעבדה לקרישת דם ברמב"ם, שמסמל את ביתי השני.

את לימודי התואר הראשון סיימתי במכללה האקדמית הדסה בירושלים. מייד בתום הלימודים הצטרפתי למערך המעבדות בתחושת שליחות כלפי חולים ומטופלים. בשגרת היום־יום שלי במעבדה, כאשר אני אוחזת במבחנות, עוברות בראש מחשבות על החולים במצוקה שזקוקים לטיפול, אלא שללא תוצאות בדיקות המעבדה אי אפשר להחליט איזה טיפול להעניק להם.

זה מקצוע שכרוך בעומס ובאחריות רבה. אנחנו נדרשים לתת תוצאות בדיקות אמינות ומדויקות, וברקע הרפואה מתקדמת, וגם המכשור במעבדות מתפתח. אבל אין לנו די כוח אדם.

איך נראה היום־יום שלנו? עמוס. אני מגיעה כבר ב־6:00 בבוקר למעבדה. מתמגנת, פותחת מכשירים, מכינה את בקרות האיכות ודואגת שהמכשירים יהיו כשירים להתחלת ביצוע הבדיקות הנדרשות. ואז המערכת הפניאומאטית נפתחת, הכוונה היא לשינוע אוטומטי של מפל דגימות, שמגיעות למעבדה מהמיון, מטיפול נמרץ, ממחלקות בית החולים, דגימות של חולים שהוכנסו לחדר ניתוח שהצוות הרפואי ממתין לתשובה שלהן במהירות המרבית.

הטלפונים לא פוסקים מלצלצל. רופאים ורופאות, אחים ואחיות ממחלקות שונות שואלים: מתי תהיה תשובה? אפשר לזרז אותה? הזמן הוא גורם קריטי, והבדיקות חשובות כדי להציל חיים.

באחד החודשים האחרונים הוזעקתי בדחיפות לבית החולים בשעות הערב כדי לבצע בדיקה מיוחדת לאישה צעירה בהיריון מתקדם, שהגיעה לבית החולים במצב של סכנת חיים לה ולעוברה. קריאות כאלה הן עניין שבשגרה. גם הפעם הזו לא היססתי, וויתרתי על התוכניות הפרטיות שלי. מיהרתי לבית החולים, בידיעה שאבלה במעבדה עד שעות הלילה המאוחרות, אבל לא היה מקום להיסוס. לצעירה ההרה בוצעה בדיקה מיוחדת לגילוי האנזים אדמס 13, לזיהוי מחלה נדירה מאוד בשם TTP. מחלה זו מחייבת טיפול מיוחד ודחוף, אחרת החולה בה עלול להידרדר אף למוות. בזכות בדיקת המעבדה איתרנו את המחלה הנדירה והצלנו את חיי האם והעובר. זה הקסם במערכת הציבורית.

חבל שהמדינה מפנה לנו עורף. חבל שמי שיושבים בממשלה וכל הפקידים לא רואים אותנו.