מאבק האסי: בשבח הפשרה המפא"יניקית

המאבק סביב נחל האסי יושב על פצעים פתוחים ברקמה הישראלית והיהודית ומייצר שיתופי פעולה תמוהים ביותר. אפשר לראות אנשי ימין מובהקים שנלחמים בתושבי קיבוץ ניר דוד, יחד עם בני העיר בית שאן, כשלצידם אנשי שמאל, בחלקם רדיקלי, פוסט־ציונים ואף אנטי־ציונים. מן הצד השני אפשר לראות אנשי שמאל ציוני, שמדברים על פועלם ההתיישבותי של אנשי ניר דוד, ולידם אנשי ימין כלכלי שמדברים על הזכויות בקרקע של מי שהשקיעו מעצמם, מזמנם, מכספם ומחייהם לצורך ייבוש הביצות והפרחת השממה.

גם בזווית המשפטית התביעה בעניין נחל האסי מגיעה עם נימוקים המעורבים זה בזה. מצד אחד מדברים בשפת החוק היבש, השמרני והדווקני, ומצד שני מדברים בשפה של "צדק חלוקתי", מושג מכובס של משפטנים פרוגרסיביים שפעמים רבות משמש כיסוי להתנהגות בסגנון "רובין הוד", אותו שודד הלוקח מהעשירים ונותן לעניים, ואינו מבדיל בין עשיר שהשיג את הונו בדין לבין מי שהתעשר משוד ומגזל.

האמת היא שהמאבק על האסי מזכיר מאוד את המאבק על קרקעות הקיבוצים ואת פסק הדין של בג"ץ משנת 2002; אותו מאבק שהובילה הקשת הדמוקרטית המזרחית, או בשמה הרשמי עמותת "שיח חדש". גם שם נוצרה קואליציה משונה בין תושבי עיירות הפיתוח לבין קבוצת אקדמאים פוסט־ציונית, הרואה בעצם הקמת מדינת ישראל, על קיבוציה, מושביה ועיירות הפיתוח שלה, מעשה של נישול כלפי האוכלוסייה הילידית, הערבית והבדואית.

הרבה מקרי עוול התרחשו במדינה. מי שלא עושה - לא טועה, ומי שעושה הרבה - טועה הרבה. אך מי שמעוניינים בבנייתה של חברה, בשיתוף פעולה ובהתקדמות, משתדלים להותיר את עוולות העבר מאחוריהם ולהביט קדימה. לעומתם, המעוניינים בפירוק החברה, מחפשים בכל סיטואציה את המנושל והמנשל.

האשמה, כמו גם היכולת להוביל לתיקון, נמצאות בשני הצדדים. גם מי שסבור שלא מוצדק להפוך את קיבוץ ניר דוד לפארק ציבורי גדול ורועש, ושואף לפתרון רגוע וצודק יותר, עלול לעבור צד כשהוא רואה את אחד התושבים מגלה בוז ושנאה למפגין בשל הכיפה שלראשו או בשל צבע עורו. לעומת זאת, חלק מהנאבקים לשחרור האסי מעדיפים שיחדל להיות פנינת חמד שקטה ונעימה, ובלבד שתושבי ניר דוד לא יוכלו ליהנות ממנו "על חשבוננו". הם קוראים "גם לי גם לך לא יהיה", ומגלים שהאסי לא שלהם.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנחל האסי הוא הכרעה משפטית. הצדק במקרה זה הוא אך ורק עם אנשי הפשרה "המפא"יניקית", שהפכה להיות מילה גסה. התוצאה שאליה הוביל בג"ץ הקרקעות מ־2002, שקבע שלתושבי הקיבוצים והמושבים אסור להרוויח מהפשרת האדמות לבנייה, היתה עליית מחירי הדיור שפגעה בכולם. איש לא הרוויח מהכרעת "הצדק החלוקתי". לא תושבי עיירות הפיתוח ולא אנשי הקיבוצים והמושבים. רק הפשרה שאליה הגיעו באמצעות שיח והליך פוליטי של קח ותן, הצליחה להוביל להסכמה ולתיקון.

לא צריך להתכחש לעוול ההיסטורי, אך אפשר לפתור אותו בדרכי שלום, כפי שאפשר להצית ממנו מאבק. בדרך המשפט יש מנצחים ומפסידים. בדרך הפוליטית כולם מפסידים, אבל כולנו מנצחים.