צהלה ומאה שערים מעולם לא היו קרובות כל כך

שלושה מגזרים התעקשו על התקהלויות המוניות לפני הסגר: החברה הערבית, השמאל והחרדים. הציבור הערבי התעשת, ועונת החתונות הסתיימה. החדשות הרעות מגיעות כרגע רק מגזרת השמאל ומהחרדים, שתי קבוצות שממשיכות להתקהל בניגוד להנחיות או לחוק. מדובר בתופעה מסקרנת: שני מגזרים על פניו קוטביים לחלוטין ובכל זאת, נכון לשעה זו - שתי קבוצות האוכלוסייה היחידות שמסרבות, מתוך עיקרון, להצטרף למאבק הקולקטיבי של אזרחי ישראל למיגור המגיפה. האם זה מקרי? דומה שלא, כי למרות השוני העצום בעמדות התוכן בשתי הקבוצות הללו, הצורה כמעט זהה.

לגבי החרדים, חשוב לסייג: למעט הפלג הירושלמי הקיצוני, הרוב הליטאי מגלה משמעת. גם בקרב החסידים לא מדובר בכל החצרות, אלא בזרמים קיצוניים. אם נוציא מהמשוואה את תנאי המגורים או הלימוד הקבוצתי בישיבות – נמצא שרוב החרדים דווקא מקבלים את הוראות הממשלה, ושההדבקה ההמונית אינה תוצאה של עיקרון דווקאי, אלא פועל יוצא של אורח חיים. לכן המשוואה המדויקת אינה "החרדים והשמאל" אלא המגזרים הקיצוניים ביותר בעולם החרדי לצד הפלג הקיצוני של שמאלני ישראל הראשונה, או אם תרצו - שתי הדתות הכי רדיקליות במרחב הציבורי בישראל היום.

המאפיין הראשון שמשותף לשתי הקבוצות הוא הכחשת הקורונה או לכל הפחות הכחשת הסכנות הגלומות בה. שתי הקבוצות מעדיפות הסבר שנע בין הטרנסנדנטי לאזרחי' בעודן מפירות הוראות באופן פומבי: עבור החרדים מדובר באקסטזה תיאולוגית, סוג של מבחן בין האל לבין חסידיו - האם תסכימו לסכן את נפשותיכם גם בשעת הצרה שקמה על ישראל? התשובה שהם נותנים היא - כן. תוך התעלמות מאחד מיסודות העל ביהדות "ונשמרתם לנפשותיכם", הם מתמסרים כמו מרטירים להנאה שבסכנה כסוג של הוכחה עילאית לאמונתם. המדינה לשיטתם אינה אלא הפריץ של השטייטעל שמטיל גזירה על עצם יהדותם.

זה לא מאוד שונה אצל השמאל המפגין, שעבורו הקורונה אינה אלא מבחן לדבקות ביסודות הדמוקרטיה. תקנות הבריאות אינן אלא גזירה פשיסטית מצד שלטון דיקטטורי, והיציאה לרחובות היא בגדר חובה מוסרית שנועדה להציל את היהודי הנאור ולהוציא אותו מחשיכה לאור גדול. שני המגזרים מעדיפים פרשנות אידיאליסטית על פני הכרה במציאות, שניהם התמכרו לתחושת השליחות המענה והמהנה, ושניהם תורמים לפרימת הלכידות בקרב רוב הציבור ששומר על ההנחיות.

מובן שציבור אחד מוקע נמרצות על ידי התקשורת בעוד הציבור השני זוכה לסיקור מעריץ - אבל מדובר בהבדל קוסמטי בלבד. בשורש העניינים זה כבר לא משנה מה שתי הקבוצות מספרות לעצמן ולסביבה. הלכה למעשה, הקורונה חושפת אמת קשה וכואבת לגביהן: אצולת השמאל החילוני והפלגים החרדיים הקיצוניים ביותר הם שתי קבוצות האוכלוסייה היחידות שאינן מצליחות לייצר הזדהות עם בני המקום או עם השלטון הישראלי שנבחר באופן דמוקרטי. זרות, ניכור, היעדר סולידריות וזלזול בוטה בחוק: מתברר שהמרחק בין צהלה למאה שערים הוא גיאוגרפי בלבד.